מקדים הלכה לרפואה

כשאברהם שטיינברג הצעיר ביקש להירשם לבית הספר לרפואה בהדסה, לפני שנים רבות, לא היו בחינות פסיכומטריות. בימים ההם התלמידים התקבלו לפי ממוצע ציוני הבגרות, בחינה בשני מקצועות לבחירתם, וריאיון אישי מול שלושה פרופסורים. שטיינברג התלבט באילו שני מקצועות להיבחן. בתחום הריאלי הוא לא היה בקי, ולכן בחר במקצוע הכי פחות ריאלי על הסקאלה – ביולוגיה. בתחום ההומני התברר לו לשמחתו שאפשר להיבחן בגמרא. כך הוא נבחן על 50 דפים במסכת סנהדרין, כדי להתקבל לבית הספר הרפואה.

"אני חושב שהייתי היחיד אי פעם שנבחן בתלמוד בשביל להתקבל לבית ספר לרפואה", מהרהר בשעשוע הרב פרופ' אברהם שטיינברג בשיחה עם 'בשבע'. "אחר כך הבנתי שלא היה להם מי שיבדוק את המבחן הזה, כי אף אחד מהפרופסורים לרפואה באותם ימים לא היה בקי בגמרא. אינני יודע בסוף מה עשו, אבל עובדה שהתקבלתי. כנראה מישהו חשב שידעתי. בהשגחה פרטית, הדרישה הייתה 50 דפים בסנהדרין, וזאת הייתה המסכת שלמדו בישיבה באותו זמן, אז גם לא הייתי צריך ללמוד משהו אחר במיוחד. למדתי בישיבה כרגיל ונבחנתי".

שחרית עם ה'ציץ אליעזר'

השילוב בין העולם התורני לעולם הרפואה חורז את מהלך חייו של הרב פרופ' שטיינברג (76) כבר קרוב ליובל שנים. את הנוסחה המדויקת לשילוב בין הלכה למעשה ירש מבית אביו. הוריו התגוררו בגליציה ואביו, הרב משה הלוי שטיינברג, היה נצר למשפחת רבנים ענפה במשך דורות רבים. במלחמת העולם השנייה גלו הוריו בנפרד לסיביר. במהלך המלחמה השניים נפגשו, ובסיומה הגיעו למחנה עקורים בגרמניה, שם נולד בנם הבכור והיחיד, אברהם. בשנת תש"ט עלתה המשפחה הצעירה ארצה והתמקמה בקריית ים, שם מונה אביו לרב המקום.

את יסודות הלימוד רכש אברהם הצעיר מאביו הרב, שהעדיף ללמוד איתו בעצמו מאשר לשלוח אותו לישיבה. הוא ראה בכך קיום חובת הלימוד שיש לו כאב כלפי בנו, ובנוסף לכך העשיר את הבן בשיטת לימוד שפחות הייתה נהוגה בישיבות, שבהן התמקדו בפלפול ועיון. "אבא שלי העדיף לימוד בבקיאות ובהיקף רחב, ובעיקר לימוד הלכה למעשה. כך למדתי איתו, וכך אני ממשיך ללמוד אליבא דהלכתא".

בשלב מסוים ביקש שטיינברג לטעום טעם ישיבה, והלך ללמוד תקופה מסוימת בישיבת מרכז הרב. הוא התלבט רבות לגבי המשך דרכו בחיים. "מצד אחד, לא רציתי להיות רב ולהמשיך את השושלת הרבנית. ראיתי אצל אבא שלי שהרבה זמן מתבזבז על אדמיניסטרציה, על פתרון סכסוכים, ועל כל מיני דברים שמוציאים מתוך העיסוק שאני כפרט יכול להתפתח בו. מצד שני, רציתי מקצוע שיש בו גם קיום מצוות וגם רקע שדורש לימוד מיוחד. לבסוף הגעתי למסקנה שהמקצוע הכי מתאים לי הוא רפואה".

כשהגיע שטיינברג לבית הספר לרפואה, הוא נתקל במנעד רחב של שאלות הלכתיות. לאחר שבמשך הזמן התייעץ עם פוסקים, החליט לעשות סדר ולאסוף את כל מה שידוע בהלכה על עניינים רפואיים. "התברר לי אז, לפני כמה עשרות שנים, שכמעט לא היה אף רופא שהתעניין בשאלות הלכתיות ברפואה, וגם כמעט אף רב לא היה בקי בנושאים האלה. היה לי אתגר גדול לחפש חומרים, לשאול שאלות, להתקרב לפוסקים, וכך לאט לאט התקדמתי בנושא".

הראשון שהתחבר אליו ולנושא של רפואה והלכה היה הרב אליעזר ולדנברג זצ"ל, ה'ציץ אליעזר'. "באותן שנים עשיתי התמחות בבית החולים שערי צדק, בבניין הישן ברחוב יפו. הרב ולדנברג גר מול בית החולים, והיה מתפלל בבית הכנסת של בית החולים. הוא היה מגיע כל יום וזאת הייתה הזדמנות מצוינת לשאול אותו שאלות. כך הוא התמחה מאוד בתחומים האלה, והתחיל לתת שיעורים לרופאים בבית החולים. במהלך השנים שאלתי אותו לא מעט שאלות, חלקן אפילו נכנסו לספרו 'ציץ אליעזר'".

בהמשך עבר להתייעץ עם הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, ומאז היה מחובר אליו עד פטירתו ופנה אליו בשאלות רבות בתחומי רפואה והלכה. עם הזמן, בירור נושאים אלו הוביל לכתיבת סדרת ספרים בנושא רפואה והלכה. "מתוך השאלות פיתחתי כללים הלכתיים־רפואיים אליבא דהרב שלמה זלמן אויערבך, איך נוהגים בהרבה מאוד מצבים. אספתי המון חומר ושאלתי אותו שאלות, ואז התחלתי לכתוב אנציקלופדיה הלכתית רפואית שבנויה לפי נושאים בסדר האל"ף בי"ת, ובכל נושא יש הקדמה של הצד הרפואי, כדי שיבינו על מה מדובר, וכל המקורות ההלכתיים והמצבים ההלכתיים שרלוונטיים לאותו ערך. הוספתי גם קצת דיונים אתיים וקצת דיונים משפטיים, איך החוק במדינה, כדי שתהיה תמונה מלאה של כל נושא".

המהדורה הראשונה של 'אנציקלופדיה הלכתית רפואית' הכילה שישה כרכים, מא' עד ת', על הנושאים הרפואיים הרלוונטיים. על הוצאת האנציקלופדיה קיבל בשנת תשנ"ט את פרס ישראל לספרות תורנית. מכיוון שמדובר במים שאין להם סוף, יצאה לאור מהדורה שנייה, ובה היו כבר שבעה כרכים. "התווספו עוד ועוד מקרים חדשים, מקורות חדשים, תשובות שקיבלתי מרבנים. ואחר כך התווסף כל כך הרבה חומר, שהוצאתי סדרה חדשה שנקראת 'הרפואה כהלכה' בשישה כרכים, שכוללת רק ענייני רפואה, בלי אתיקה ומשפט. ההיבטים ההלכתיים הפכו להיות כל כך גדולים ומקיפים, שבעצם מי שמעוניין בהלכה פחות מעניינים אותו הדברים האחרים".

במקביל התמחה שטיינברג ברפואת ילדים בשערי צדק, ואחר כך פנה להתמחות־על בנוירולוגיה של הילד בארצות הברית. "כשעשיתי את ההתמחות הזאת, זה עדיין לא היה מקצוע מוכר בארץ, אז התמחיתי בניו יורק. כשחזרתי, הייתי מהאבות המייסדים של המקצוע הזה כי היו בודדים שעסקו בו, ואז הקמנו איגוד לנוירולוגיה של הילד. היום זה כבר מקצוע מוכר ואפשר להתמחות בו בארץ, ויש כבר הרבה רופאים כאלה".

במהלך השנים נוספו לרב פרופ' שטיינברג תארים נוספים, והוא משמש כמנהל היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק וכן מנכ"ל 'יד הרב הרצוג' והאנציקלופדיה התלמודית. בנוסף לכך הוא מכהן כפרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. מומחיותו בתפר שבין הלכה, רפואה ואתיקה הביאה אותו לעמדות ציבוריות בעלות השפעה בסוגיות קריטיות כמו תרומת איברים, חוק החולה הנוטה למות ועוד.

האם מסוכן לתרום כליה?

פרוץ המלחמה העלה לסדר היום הציבורי סוגיות שנמצאות בתפר שבו עוסק הרב פרופ' שטיינברג, והוא ניאות להתייחס בצורה מאופקת ומדודה לכמה מהנושאים שזכו לכותרות בחודשים שחלפו. אחד מהם הוא המחויבות של בתי החולים לטפל במחבלים. הסוגיה אומנם אינה חדשה, אך טיפול במחבלים מאירועי הטבח בבתי החולים בישראל עורר גל של ביקורת חריפה יותר.

האם יש מחויבות הלכתית לטפל במחבלים?

"מכיוון שאין לנו סנהדרין, אנחנו לא יכולים להרוג מישהו שרצח, אבל בוודאי שאין חובה להציל מישהו שכרגע הרג אותנו. זה ודאי. מצד ההלכה זה ברור. אלא מה? יש פה שיקולים אחרים. למשל, אם אנחנו לא נטפל במחבלים, אז הם יגידו: אנחנו לא נטפל בחטופים כמו שאתם לא מטפלים בשלנו. זה נקרא בהלכה 'משום איבה'. התירו הרבה דברים משום איבה, גם אם מעיקר הדין זה אסור, משום שאם נתנהג לפי עיקר הדין זה יגרום לפיקוח נפש של מישהו אחר".

מי יֵדע אם טיפלת או לא?

"היום אי אפשר להסתיר את זה. אם יגיע מחבל ולא יטפלו בו - מי ששוכב במיטה לידו או מי שנמצא בחדר המיון או איזו אחות יכולים לפנות מיד לתקשורת. אז משום איבה התירו. חוץ מזה, יש אמנות בין־לאומיות, כמו אמנת ג'נבה, שחייבים לטפל בשבוי מלחמה בטיפול רגיל עד שהוא מובא לדין. בית המשפט יכול להעניש אותו, להרוג אותו, לשים אותו בבית הסוהר וכדומה. אומנם מבחינה מוסרית - לא רק הלכתית - המחבלים האלה, בטח הנוח'בה במה שהם עשו בעוטף עזה, אין להם דין של שבויי מלחמה. הם סתם רוצחים".

שטיינברג מסביר מדוע לדעתו מבחינה מוסרית יש לחלק בין טיפול בחיילי מדינת אויב ובין טיפול במחבלים מסוג הנוח'בות: "יש תפיסה מוסרית שאומרת שרופא הוא לא שופט. ברגע שמישהו עבר את מפתן בית החולים והוא זקוק לטיפול - אני כרופא צריך לתת לו כל טיפול, ולא משנה מי הוא ומה הוא. לדוגמה, יכול לבוא רוצח סדרתי, לא מחבל, והוא בא לבית החולים - אז אני אחליט לא לטפל בו? ואם תגיד שכן, אז אם הוא לא רוצח סדרתי אלא רצח רק שני בני אדם - גם כן לא אטפל בו? היכן עובר הגבול? זאת תפיסה שמקובלת על חלק מהרופאים ועל חלק מהאחיות, וגם בעולם יש אנשים שחושבים כך.

"אני חושב שיש מדרג. זאת אומרת, חייל של האויב שנלחם בי כי הוא שייך למדינה הלוחמת והוא קיבל פקודה להילחם, הוא מקיים את דיני המלחמה. במקרה כזה, בדיוק כמו שחייל שלי אם ייפול בשבי, אני רוצה שיטפלו בו - אז חייל שנפל בשבי מצופה ממני שאני אטפל בו. אבל מחבל שרוצה להשמיד אותי רק בגלל שאני יהודי - הוא לא נלחם כנציג של עם, הוא רוצה להרוג אנשים, נשים וטף. הוא לא נלחם בחייל כמו איש צבא – אז הוא לא שבוי מלחמה, הוא רוצח שפל. אני חושב שעליו לא חלות האמנות. אבל יש עוד שיקולים למה בכל זאת לטפל, או לפחות לטפל חלקית, או לטפל בתנאים מסוימים. אבל מבחינה מוסרית, מותר להגיד שאנשים שעשו פשע נגד האנושות, כמו הנאצים, דאעש או הנוח'בה, אינם זכאים לטיפול שרופא בדרך כלל צריך להעניק לכל אדם".

לאחרונה התעוררה סערה סביב החלטת משרד הבריאות לדחות תרומות איברים של חללי צה"ל שנפלו בעזה, מכיוון שמשפחותיהם ביקשו לתרום את אבריהם ליהודים בלבד. בנוסף לכך, הוריו של לוחם שנפל בקרב בעזה גילו במפתיע שאחד מאיבריו של בנם הושתל בילדה ערבייה ממזרח ירושלים, אף על פי שדרשו כי איבריו יושתלו בחולים יהודים בלבד. איך אתה רואה את הדרישה הזאת?

"המצב במדינת ישראל הוא שלא עושים הבחנות במתן איברים לחולים הזקוקים להם. הסיבה היא שכמדינה, אנחנו לא יכולים להפלות בין אזרח כזה לאזרח אחר. אז גם אם מי שראשון בתור עכשיו הוא ערבי, הוא צריך לקבל את האיבר". שטיינברג מרחיב: "לפי תנאי המרכז הלאומי להשתלות, אם משפחה אומרת: אנחנו מוכנים לתרום, אבל לא לשאינם יהודים - אז לא מקבלים את התרומה. אתה רוצה לתרום - תתרום לפי הסדר. לדעתי, במקרה שציינת קרתה תקלה. או שלא אמרו את זה בבירור, או שטעו או שחשבו שזה מישהו אחר. בדרך כלל לא עושים את זה. בוודאי לא לחייל שנהרג על ידי ערבי - זה מאוד הגיוני שמשפחתו לא רוצה לתרום לערבי, למרות שמי שבתור יכול להיות לא קשור לגמרי, והוא סתם אזרח ישראלי, אבל זה הכלל. לכן אני חושב שהייתה פה תקלה".

כשמדברים על תרומת איברים, אי אפשר שלא להזכיר כי הרב פרופ' שטיינברג הוא ראש ועדת האתיקה של עמותת 'מתנת חיים'. "מתעוררות הרבה מאוד שאלות אתיות שם, והוועדה שלי עוזרת לפתור אותן. אנחנו קבענו שאדם חי שמוכן לתרום, יכול להתנות למי הוא רוצה לתרום, כי בעיניי זה לא שונה מאדם חי שרוצה לתרום צדקה לבית כנסת. אי אפשר להגיד לו: אתה חייב לתרום לבית הכנסת הזה ולא לבית הכנסת הזה. אני בוחר לתרום לבית הכנסת הזה. התרומה היא שלי ואני מוכן לעשות טובה, תכבדו את רצוני. גם פה, אם אתה מוכן לתרום כליה מגופך, אתה יכול להגיד: אני רוצה לתרום לחמישי ברשימה. לא רוצה לתרום לארבעת הראשונים. לא משנה לכם למה, ככה אני רוצה. אני חושב שזה מוסרי. הכליה היא שלך, אתה מסתכן, ולכן אתה יכול להחליט למי אתה רוצה לתרום".

שטיינברג גם מפריך את החששות לסיבוכים רפואיים שעלולים להתפתח אצל התורם בעקבות תרומת כליה מן החי. לדבריו, לחצות את הכביש בישראל זו סכנה יותר גדולה מבחינה סטטיסטית מאשר לתרום כליה. "אין כמעט תמותה בתרומת כליה. סיבוכים כמעט שאין, וגם לא סיבוכים מאוחרים, למרות שלפעמים אחרי 20 שנה או יותר יש קצת עלייה בלחץ הדם או דברים קטנים מהסוג הזה. גם לא בטוח שזה קשור לתרומת הכליה, יכול להיות שזה חלק מהגיל וממשתנים אחרים. יש ששואלים: אם אני מאבד כליה אחת, מה יקרה אם הכליה השנייה תחלה? התשובה היא שאם הכליה השנייה תחלה, אז גם הראשונה תחלה. בדרך כלל אין מחלה של כליה אחת. נכון שאם תהיה חבלה בכליה האחת - אילו הייתה לך הכליה השנייה אז זה היה בסדר. אבל מה ההסתברות הסטטיסטית שזה יקרה, לעומת הצלת חיים של מישהו שעומד בפנינו?" הוא תוהה.

לסיים בדד־ליין של עשר שנים

המומחיות הרבה שלו בענייני רפואה והלכה, וספרי האנציקלופדיה שהוציא בנושאים הללו, הובילו אותו לקחת על עצמו לפני כ־17 שנה את המשך מפעל האנציקלופדיה התלמודית. "האנציקלופדיה התלמודית נוסדה בשנת תש"ב בירושלים על ידי הרב מאיר בר־אילן, בנו הצעיר של הנצי"ב וראש המזרחי דאז", מרחיב הרב פרופ' שטיינברג. "באותם ימים כבר הגיעו ידיעות מבוססות על מה שקורה באירופה, ובאותה תקופה אירופה הייתה גם מרכז התורה. אמר לעצמו הרב בר־אילן: יכול להיות שאם חס ושלום היהודים יאבדו, אז גם התורה תאבד. הוא חשב שצורה אנציקלופדית של ההלכה יכולה לכסות את כל מה שקשור להלכה בצורה מתומצתת. כך תישמר התורה, גם אם לא יהיו הרבה ספרים".

לתפקיד העורך נבחר הרב זווין. "זו הייתה בחירה מצוינת. לא רק שהוא היה גאון עצום, אלא שהוא ידע לכתוב בצורה שאנחנו מנסים לחקות אותה עד היום, אבל עדיין לא הגענו לקרסוליו. הוא גם ידע לתמצת, גם לכתוב את זה בצורה ברורה, גם להקיף את הכול, אבל במידה. במשך חמש שנים הוא תכנן את האנציקלופדיה וכתב שמות של 2,500 ערכים, מושגים הלכתיים, שעליהם יצטרכו לכתוב. הם חשבו שזה ייגמר ב־16-15 שנים. הכרך הראשון יצא לאור ב־1947, ומאז התפרסם כרך אחת לשנתיים־שלוש".

"לפני כ־17 שנה, הרוח החיה של המפעל, הרב יהושע הוטנר, כבר הזדקן. הוא היה בשנות ה־90 לחייו, והרגיש שהוא כבר לא יכול לנהל את העסק. פנו אליי ואמרו שמכיוון שאני לבד כתבתי אנציקלופדיה שלמה, אומנם בענייני רפואה והלכה, אבל בדיוק באותו רעיון של ערכים ומה שכתוב בהם - הם חושבים שאני הכי מתאים לקחת את המפעל, והעיקר לסיים אותו, כי זה התקדם מאוד לאט. התלבטתי מאוד אם לקחת את זה, כי הייתי גם רופא וגם עסקתי ברפואה והלכה, נתתי הרבה הרצאות ושיעורים והייתי מאוד עסוק. אבל זה היה בשבילי אתגר וחשבתי שאני מוכן לנסות, והניסיון נמשך עד היום", הוא מחייך.

אחד האתגרים שלו כמנכ"ל האנציקלופדיה התלמודית הוא גיוס תרומות להמשך קיום המפעל. "לפני כ־11 שנים היינו במצב שהיינו צריכים לסגור, לא היה כסף. ואז כמו שהקב"ה מנהל את עולמו, קיבלתי פנייה מיהודי מיוחד מאוד בשם דב פרידברג, איש עשיר מאוד וצנוע מאוד מקנדה. הוא אמר לי שהוא מאוד אוהב את האנציקלופדיה והוא רוצה לעזור. הוא הבין שכבר עברו יותר מ־60 שנה מאז שהמפעל הזה התחיל, ולא יכול להיות שהוא לא גמור. היה משא ומתן ממושך, והוא הסכים לתת סכום מכובד שכיסה 65 אחוזים מהתקציב, בשני תנאים. התנאי הראשון הוא שאני אחראי להביא את שאר התקציב, אחרת הכסף שלו ירד לטמיון. והתנאי השני הוא שאנחנו גומרים בעשר שנים".

באותה תקופה האנציקלופדיה התלמודית עמדה באות כ'. "עד האות כ' לקח 65-60 שנה. מכ' לת' - לגמור בעשר שנים? חשבתי שזה בלתי אפשרי. אבל לא הייתה לי ברירה, אז הסכמתי לתנאים האלה. לשם כך הייתי צריך לגייס יותר עובדים, להכשיר אותם ולעשות את זה מהר, כי יש לי רק עשר שנים. כך עשינו דבר מיוחד: פתחתי בית מדרש להוראת כתיבת אנציקלופדיה. יש הרבה תלמידי חכמים, אבל אחת הבעיות היא שהם לא יודעים לכתוב. בערך כ־100 אנשים עברו דרך בית המדרש, וקיבלנו פחות מ־15, כי לכתוב כמו שצריך את האנציקלופדיה צריך כישרון מיוחד וגם ידע. כך התקדמנו בקצב הרבה יותר מהיר, בלי לפגוע באיכות העבודה".

"המשימה הייתה צריכה להסתיים ב־31 במרץ השנה, וב־1 באפריל גמרנו לכתוב את כל הערכים", מציין שטיינברג בסיפוק. "זה באמת היה מטורף, אבל הערכים כתובים במדרגים. זאת אומרת, הערכים שהופיעו בדפוס עבדנו עליהם הרבה יותר - יותר בעיון, יותר בביקורת. כרגע אנחנו בכרך נ"ב, שאמור לצאת ממש בימים אלה, שיהיה מוקדש למנחות. אז אנחנו במ'-נ'. אבל עד ת' יש עוד הרבה ערכים. אז כל הערכים מנ' עד ת' כבר כתובים, ואפילו מוצגים באתר ויקישיבה תחת הלוגו של האנציקלופדיה התלמודית. אבל ההוצאה לאור של הכרכים עצמם תיקח יותר זמן. בכל פעם אנחנו שולפים משם ערך, עובדים עליו כמו שצריך ומדפיסים".

מדי פעם יוצא לאור כרך מתוך האנציקלופדיה על נושא מיוחד, שנקרא בשם 'אוצר'. "יש לנו למשל אוצר חנוכה. לקחנו את הערך של חנוכה מתוך האנציקלופדיה, סידרנו אותו קצת אחרת, כדי שיהיה יותר קריא ומובן, עם קצת פחות מקורות. עשינו את זה על חנוכה, ירושלים, בית המקדש, יום כיפור, ועוד נושאים שכתיבתם הסתיימה".

"אנחנו מציגים את כל השיטות"

לאחרונה, בעקבות מלחמת חרבות ברזל, ראה אור כרך מיוחד שנקרא 'מלחמה לאור ההלכה'. "זה לא ספר פסיקה. זה לא אומר האם מותר לך לנסוע בשבת הביתה להתרענן או לא", הוא מבהיר, "אבל את כל הבסיס של הלכות מלחמה, מתי קוראים לשלום ומתי עושים מצור ואיך עושים מצור, אילו דברים פטרו במחנה - נטילת ידיים, עירוב - כל הסוגיות האלה מובאות עם כל השיטות. בנושאים היותר מודרניים לא דנו, לפי הכלל של האנציקלופדיה שהיא לא עוסקת בנושאים שהתחדשו רק בדורות האחרונים".

הוצאת הכרך החדש גררה לא מעט תגובות בטענה שהודרו ממנו רבני הציונות הדתית ותורתם. כך למשל כתב הרב פרופ' נריה גוטל מעל דפי 'בשבע' לפני כמה שבועות: "הכרך החדש של האנציקלופדיה התלמודית 'מלחמה לאור ההלכה' הוא מסמך חשוב ובעל ערך, אך היעדר ההתייחסות למשמעויות ההלכתיות שנגזרות מכינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל והדרת הפסיקה הציונית־דתית מעוררים תהייה".

"אני מתנגד לניהול דיונים כאלה בעיתונות פופולרית. אני מכבד מאוד את העיתון 'בשבע' ועיתונים אחרים, אבל סוגיות כאלה לא צריכות להיות נידונות שם", פותח שטיינברג את תשובתו. "לא נראה לי רציני כך לנהל דיון אם רוצים לעשות אותו אמיתי. בנוסף לכך, הטענה שכאילו אנחנו מחרימים או מדירים את רבני הציונות הדתית היא ממש לא נכונה. הבאנו הרבה מאוד פוסקים מהציונות הדתית. אנחנו מביאים את כל הדעות ההלכתיות בצורה ניטרלית לחלוטין".

"היו כמה הערות ענייניות, שבאמת פה ושם יכולנו להביא יותר", הוא מודה. "אנחנו מקבלים הערות מכל החוגים על כל הערכים. זה מפעל אדיר שכתבנו בו מיליוני משפטים ומראי מקומות. ברור שיכולות להיות טעויות. אז אדרבה, תראו לנו טעות, ואנחנו שמחים לתקן וללמוד. כתבנו עכשיו מחדש את אותן חמש או שש נקודות שעליהן הייתה ביקורת, הוספנו מקורות ותיקוני לשון כדי שיובהר שהתכוונו לאותו הדבר".

כהמחשה לדבריו הוא מביא את נושא גיוס בני הישיבות. "יש מחלוקת אמיתית בין הפוסקים, האם תלמיד חכם שתורתו אומנותו חייב לצאת למלחמת מצווה או לא. הבאנו את השיטה שכן והבאנו את השיטה שלא. אחת הטענות נגדנו מכמה רבני הציונות הדתית הייתה למה בכלל הבאנו דעה שלא. לשיטתם, ודאי שצריך לצאת למלחמה. אבל האנציקלופדיה אינה יכולה להתעלם מהאור שמח ומר' חיים קנייבסקי ומפוסקים אחרים, שלהלכה אמרו אחרת. באותה מידה קיבלנו ביקורת מהרבנים החרדים: למה בכלל הבאנו דעה שבני ישיבות צריכים להתגייס? הרי הרבנים שלהם פסקו שלא צריכים. אז כדי לעשות סדר וצדק עם כל הגורמים כתבנו את זה בצורה יותר מובנת, שכך וכך הן השיטות, ונצרף את זה למהדורה החדשה שעתידה לצאת בקרוב".

***