בדיוק לפני שבוע התכנסנו בסלון ביתנו לרגל תחקיר בארי. שתי מילים נפיצות שמסתובבות בכותרות כבר כמה שבועות, והן שייכות גם אלינו.
נוה שלנו נלחם בקיבוץ ונהרג בו. הצבא הציע לכל המשפחות ששכלו את בניהן בבארי, לשמוע את תקציר התחקיר ואת מסקנותיו. מעשה יפה וראוי. אך מכיוון שכל העיסוק בנושא הופך לי את הקרביים, התלבטתי. הקשבה לתחקיר עלולה להיות קשה, מי יודע מה יתגלה עכשיו. מצד שני, רציתי לראות את התמונה הגדולה. להבין איזה חלק בפאזל ממלא הכוח שבו הבן שלי נלחם, מה היה לפני ומה אחרי, ושמישהו יעשה לי סוף סוף סדר בכוחות ויאמת את תמונת הקרב שיש לי בראש.
ויש לי תמונה. גם אחרי תשעה חודשים, אני חיה את היום הזה כל הזמן. חבריו של הבן שלי שלחמו איתו וחילצו אותו, וגם מפקדיו, סיפרו לנו את סיפור הקרב. שמעתי גם את התחקיר היחידתי על מה שהוא עשה באותו יום. ומכיוון שנוה נהרג, כמה עדיין בלתי נתפס, על אדמת קיבוץ בתוך מדינת ישראל, כבר היינו בבארי כמה פעמים ואנחנו ממשיכים להגיע. התחברנו לאדמה ולאנשים באופן שאי אפשר להסביר. הלב מושך לשם. בכל פעם אנחנו שומעים עוד קצת על מה שעברו אנשי הקיבוץ באותו יום. פיסת מידע ועוד פיסה, ביקור בבית הזה ובבית ההוא, והתמונה הקשה מקבלת עוד צבע ועוד שמות ועוד כאב. ולמרות כל זה, רצינו לשמוע את התחקיר.
לביתנו הגיע קצין בכיר. ידענו שהוא רק השליח, שהוא נכנס בדחילו ורחימו למשפחה שכולה שהוא לא מכיר. ידענו שיהיה לו קצת קשוח. אז הכנו עוגה והכנו קפה וניסינו לרכך את האווירה והקשבנו. הקצין היה נעים מאוד וסבלני. הוא אומנם לא היה חלק מצוות התחקיר, אך נשלח לביתנו כדי להסביר ולחלק את היום ההוא לפי זמנים וסדרי כוחות ומספר מחבלים וחורים בגדר. הוא ישב וסיפר ו... כמעט לא חידש לנו דבר. בעצם כן. לא ידעתי שהיו בקיבוץ 340 מחבלים. חשבתי שהיו 250. אז הכול עוד יותר נורא.
תחזירו את האמון
ואז התחילו השאלות. המסקנה הראשונה של התחקיר היא שצה"ל נכשל. מי בדיוק הצה"ל הזה? הרי נוה שלנו הוא גם חייל צה"ל, וכמוהו חיילים רבים מאוד שקפצו מהבית ועפו מהבסיס וניסו להגיע לקיבוץ, ונתקלו במחבלים ולא ויתרו והמשיכו להגיע ברגל אל היעד שנקרא בארי. גם שם הם חתרו למגע, נלחמו במחבלים והצילו אזרחים תוך סיכון עצמי בלתי פוסק. היה שלב שבו 700 חיילים נלחמו בקיבוץ. אז רגע, לא כל צה"ל נכשל. אולי כדאי להיות קונקרטיים יותר. כי להגיד שצה"ל נכשל זה קצת להתחבא מאחורי משפט שמרוב שהוא גדול הוא לא אומר כלום. מי היה אחראי לכך שבמוצב מגן בארי, או פגה בלשון העם, לא היו מספיק כוחות ולא מספיק חימוש ולא מספיק מודיעין, כך שחייליו הגיבורים לא היו יכולים להגיע לעזרת הקיבוץ כי הם היו עסוקים בהגנה על המוצב? מי האנשים שגרמו לכך שהנשק של כיתת הכוננות יהיה בנשקייה ולא זמין בבתים? מי האנשים שעצמו עיניים לרווחה ואפשרו ל־340 מחבלים רצחניים להגיע לבתי הקיבוץ, לשחוט, לחטוף ולהתעלל? על מי האחריות? רגע, לא אמרתי אשם. האשם הוא החמאס, הג'יהאד והחזית העממית (כולם היו שם בקיבוץ). הם הרוצחים, הם האויב, ואותם צריך להשמיד. אבל איפה בדק הבית?
לא קיבלנו מענה.
יודע מה, עזוב, אמרנו, מה המסקנות האופרטיביות? מה צה"ל עושה כדי שזה לא יקרה שוב? מה עושים כדי שאנשי הקיבוץ הנפלאים והאופטימיים יוכלו לשוב ולגור בו בבטחה? התחקיר לא סיפק את המידע החיוני הזה.
צה"ל התחיל את התחקיר הזה מלמטה, מהחיילים ומהמפקדים שהיו בשטח הקיבוץ, ובדק איך הם תפקדו. אני משוכנעת שצריך להגיע גם לזה. מכל קרב, בלתי אפשרי ככל שיהיה, חייבים להסיק מסקנות וללמוד מטעויות. וכאן כל שנייה הייתה קריטית, וכל דקה של לחימה הייתה יכולה להציל עוד אזרחים. אבל יש דרך לטפל בקרבות האלה. צריך להתחיל ממי שהמציא ותחזק את התפיסות המוטעות לגבי הגבול, היכולות של המחבלים, המוטיבציה של המחבלים, הסד"כ הצה"לי, כיתות הכוננות ומה לא. כאן התחילו הפוך.
אני חוששת שיש משהו שראשי צה"ל עוד לא מבינים. במשך שנים הצבא שלנו היה גוף שנהנה מאמון הציבור באחוזים הגבוהים ביותר. אבל משהו נשבר בשמחת תורה. ואזהרה, השורות הבאות קצת קשות, מצטערת. מצד אחד, מאות אלפים נהרו להתגייס עם פרוץ המלחמה ורבים מהם עשו ועושים מאות ימי מילואים. המוטיבציה לשירות קרבי רק עלתה ואנחנו מחבקים את צה"ל, מחזקים אותו ומאכילים אותו ומאבזרים אותו, כי צה"ל זה אנחנו. אבל כל זה הוא לא בזכות הדמויות העומדות בראש הצבא ולא בזכות האמון בהן, אלא בגלל האחריות לעם ולמדינה, בגלל התפיסה שצה"ל גדול מסך ראשיו, ובגלל הרעות, המושג החמקמק הזה, האפור והעקשן שנמצא בליבם של חיילינו. והילדים שלנו והבעלים שלנו משרתים בו, כי רק באמצעותו אפשר להציל את ישראל מיד צר ולהשיב את הביטחון לאזרחים. אבל אמון כמו שהיה לנו פעם - אין כאן, ועליכם להשיב אותו. כי יום אחד תיגמר המלחמה (במהרה בימינו), חשבתם מה יהיה אז?
אמון משיבים בדרך של מבט פנימי, של לקיחת אחריות בענווה ובהשלמה עם התוצאות הנלוות, ולא דרך עיסוק בדרגי ביניים כאלה ואחרים והקרבתם על מזבח ה"הנה תראו, בדקנו".
תחקיר בארי ב'
תחקיר בארי אינו מתייחס מספיק לגבורתם של הלוחמים שכן הגיעו לקיבוץ. שלחמו שם בלי מפה סבירה של המקום, בלי להבין את התווי או את מפת האיום, בנחיתות מספרית גדולה ותוך שהם חותרים למגע ונכנסים אל האש, כשהם יודעים היטב מה עומד על הכף. שני חצאי משפטים הקדישו בתחקיר לגבורת הלוחמים, אחד מהם מתאזן עם הכשלים. ציפיתי ליותר. כדי ללמוד וללמד איך נלחמים, חייבים ללמוד מטעויות אך גם לקבל השראה מהגבורה ומהתפקוד העילאי של הלוחמים.
התחקיר כן נותן קצת יותר מקום לגבורת אנשי כיתת הכוננות של הקיבוץ ולצוות צח"י שלו, וגם כאן, הלוואי שהיה יותר. חמישה מתוך 11 חברי כיתת הכוננות של בארי נהרגו באותו בוקר, כשהם נלחמים כמעט בלי תחמושת. אבל הבוקר ההוא היה רק ביטוי אחד לגבורת החיים של אנשי הקיבוץ. הרי חלף רק שבוע משמחת תורה והם כבר פתחו את בית הדפוס שלהם מחדש. בחורף הארוך שהיה לנו יצר הקיבוץ קשר עם 25 המשפחות השכולות שבניהן נפלו בו, על הגנתו. למרות האבל של אנשי הקיבוץ על המתים והחטופים שלהם, ולמרות שהם עוד מתגוררים בבית מלון, הם חיברו אותנו למשפחות מהקיבוץ והקימו את הפרויקט 'בלב בארי'. הם קיימו איתנו טקס מרגש מאוד לקראת יום הזיכרון וממשיכים לשמור איתנו על עורק חי ופועם של אהבה. לפני כמה שבועות הניחו אנשי הקיבוץ אבן פינה לשכונה חדשה, למרות שהשכונות ההרוסות עוד ניצבות כמו אנדרטה צועקת. אז צריך להמשיך ולתחקר את בארי, תחקיר בארי ב': איך מצליחים לחשוב על אחרים בתוך הקושי, מאיפה הכוחות האדירים ואיך יוצרים תקווה.
לתגובות: ofralax@gmail.com