1. תקראו לי מיושן, תקראו לי לאומן, תקראו לי כשמישהו מהשחקנים יתחיל סוף סוף לשחק כדורגל – אני לא מסוגל לראות משחק בלי להזדהות עם אחת הקבוצות. גם אם אפול בטעות על משחק בין שתי קבוצות נידחות אי שם בטימבוקטו, תוך 15 שניות אני חייב לקחת צד, אחרת מה מרגש במשחק המשמים הזה שנקרא כדורגל. אני חייב להיות לגמרי בעד אחת הקבוצות, אני לא היועצת המשפטית לממשלה. זאת אומרת אני כן, כי גם היא בוחרת צד. בעיקר היא. ההבדל ביני ובין גלי הוא שאני יכול רק לקוות שקבוצה אחת תנצח, בעוד היא יכולה ממש לגרום לכך שזה יקרה.
2. בקיצור אני חייב להיות לטובת מישהו, וזו לא בהכרח תהיה הקבוצה שמשחקת טוב יותר אלא הקבוצה שיותר בעדנו. למעשה אני תמיד אהיה בעד הקבוצה שתפסיד בסוף, כי חוק בלתי כתוב הוא שעל מגרש הכדורגל האנטישמים תמיד מנצחים, ומחוץ למגרש זה כבר די תלוי בגלי. אז עם כל הכבוד לעובדה שספרד היא הנבחרת היחידה שבאמת שיחקה טוב ביורו, אני לא יכול להיות בעד מדינה שתומכת בגלוי בחמאס, מייחלת למפלתנו ולא מאפשרת לספינות שמובילות ציוד לישראל לעגון אצלה. מה אכפת לי שהם משחקים כדורגל נהדר ועושים קסמים על המגרש, אם מחוץ למגרש הם כל הזמן עושים עלינו פאולים. גם בלעם בן בעור היה קוסם מוכשר, ובכל זאת אין סיכוי בעולם שאני אהיה בעדו אי פעם.
3. מכיוון שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף האנטישמים מנצחים, היה ברור מראש שספרד תזכה, טורקיה תגיע רחוק וצ'כיה תעוף עוד בשלב הבתים, כי היא המדינה הכמעט יחידה שתמיד מתייצבת לצידנו. לכן, כשלחצי הגמר הגיעו ספרד האנטישמית, צרפת המחורפנת, אנגליה עם הממשלה האנטי־ישראלית החדשה שלה והולנד שבראש המפלגה הגדולה בפרלמנט שלה עומד אוהב ישראל גדול, היה ברור שההולנדים יעופו. סליחה, חירט וילדרס, כדורגל זה משחק אכזרי.
4. מה שכן, אפשר להתנחם בכך שהצרפתים – שחלמו לזכות בגמר שהתקיים ב־14 ביולי, יום הבסטיליה – עפו עוד בחצי. יש מצב שאת יום העצמאות הבא הם כבר יאחדו עם עיד אל־פיטר ויקראו לו יום השריעה.
5. אפרופו אנטישמים, פעם בנבחרת גרמניה היו שחקן שקראו לו המן ושחקן בשם בלק. אמיתי לגמרי. זה היה יכול להיות אחלה פאנץ' לפרשת השבוע, רק ששניהם פרשו מזמן. אומרים שלקראת תשעה באב יצטרפו שני שחקנים חדשים, טיטוס ונבוכדנצר.
6. אם כבר מדברים על פרשת השבוע, יש דמיון מדאיג בין בלעם בן בעור ובין יותר מדי שחקנים שראינו ביורו הרדוד הזה: גם בלעם וגם השחקנים מפוצצים באגו, גם הוא וגם הם סתומים (הוא שתום עין, הם בהחלט לא הראו ניצוצות אינטליגנציה), גם בלעם וגם שחקן הכדורגל הממוצע בא לקלקל ונמצא מגלגל. את הכדור, אני מתכוון. מצד לצד, בלי להבקיע.
7. מתי ישראל תגיע ליורו? אף פעם כנראה, כי אנחנו הרי עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. אפילו בלעם אמר שהוא לא ראה עמל בישראל, ואנחנו באמת לא אוהבים לעבוד קשה, אז מה הפלא שאנחנו לא מגיעים לרמות הגבוהות. אנחנו גם לא מסתדרים עם משמעת, שזה אל"ף בי"ת של משחק מסודר. למרות הרמה הנמוכה של המשחקים, היה מרשים לראות שאפילו הכוכבים הכי גדולים יורדים להגנה ועושים מה שהמאמן אומר להם, בלי דאווינים, בלי סרבנות, ובלי לפרק את הנבחרת שלהם בנימוק שהמאמן דיקטטור. יכולים לדמיין התנהלות כזאת אצלנו? פחחח, הצחקתם את גלי.
8. פלא פלאים, גיליתי שבכדורגל – תחזיקו חזק – השופט אשכרה מחליט רק על פי חוקי המשחק. שלא כמו במערכת המתקדמת שלנו, ביורו אף שופט לא יכול להוציא כרטיס אדום סתם ככה, להחליט מה יהיה הרכב הקבוצות או לתת לקבוצה אחת פנדל סתם כי בא לו. זאת אומרת גם בכדורגל, כמו אצלנו, השופט יכול לשרוק כל הזמן לטובת קבוצה אחת ולהתעלם מעבירות בוטות שהיא עושה על הקבוצה השנייה. אבל הוא לא יכול, למשל, לפסול שער בנימוק של עילת הסבירות. אולי לאולימפיאדה צריך לשלוח את אהרן ברק ואת גלי שלנו, שילמדו את העולם איך באמת מחרבים משחקים.
9. ועדיין, יותר מדי משחקים ביורו הזה נראו כמו המציאות הישראלית, כשקבוצה אחת מנסה לשחק והקבוצה שמולה עושה הכול כדי להפריע.
10. אחרי הכול, הכדורגל האירופי בכל זאת למד מאיתנו משהו. הנה למשל אנגליה, שממש אימצה את הטקטיקה של צה"ל – משחקים הגנה, ורק אם סופגים שער מתחילים לתקוף במטרה להשיג תיקו. יש גם נבחרות שכנראה מנוהלות על ידי גנרלים ישראלים, אחרת קשה להסביר למה הן משחקות בשיטת "בואו ניתן לקבוצה היריבה להבקיע, עם ההשלכות כבר נתמודד אחר כך".
11. ביורו הזה פתאום שמתי לב לתופעה מוזרה: המשחקים מתחילים בשעה ממש מאוחרת. זאת אומרת חלק היו בשבע בערב, שזה סבבה לגמרי, אבל המשחקים המעניינים התחילו בעשר. אני רואה כדורגל עוד מלפני שהכדור היה עגול, ואני ממש זוכר שפעם לא הייתה לי בעיה לראות משחקים גם ב־12 בלילה, אבל ביורו הזה מצאתי את עצמי מנקר עוד במחצית הראשונה, מה שמוביל אותי למסקנה הבלתי נמנעת שהשעון של היום זה לא השעון של פעם. זה לא שאני הזדקנתי וכבר מתקשה להחזיק ראש אחרי שהשמש שוקעת, מה פתאום.
דברים מוזרים קורים כשאתה רואה משחק מתוך שינה. למשל שבעין עצומה וחצי אוזן אתה מגלה שיש שחקן ספרדי שקוראים לו קוקוריקו. ושחקן צרפתי שיש לו מסכה על העיניים, שבר באף ואם בפה. שלא לדבר על הקפטן האנגלי שקוראים לו קין וגדול עוונו מנשוא, כי הוא מעולם לא זכה בשום תואר. מה שאומר שיש עליו, ובכן, אות קין. או כמו שאומר מיודענו בלעם, "כי אם יהיה לבער קין עד מה אשור תשבך".
וגם הקטע הזה שאתה מתעורר באמצע המשחק ומגלה שהתוצאה אפס-אפס, למרות שאתה זוכר בבירור שאי שם לפני ההפסקה היה גול, ואז מגלה שהשעה כבר ארבע לפנות בוקר ומה שמרצד על המסך מולך זה הקופּה אמריקה שמתנהל על פי השעון הבלתי אפשרי שמעבר לאוקיינוס. ככה שאולי עשר בערב זו בכל זאת שעה נורמלית. אם כי גם ארבע לפנות בוקר היא שעה די סבירה לצפייה בשביל גברים מרוטים בגילי, ששוב, בפעם המי יודע כמה, קמים לשירותים.
כמו המון דברים, גם הפתרון לבעיה הזאת נמצא בפרשת השבוע. לא חייבים להירדם מול הטלוויזיה, אפשר ללכת לישון כמו בן אדם, לראות למחרת את התקציר של המשחק ולגלות שלא הפסדת כלום, בבחינת "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב".
12. וככה נגמר לו עוד יורו בלי שום אירועים שחורגים מגדר הרגיל: האנגלים שוב פישלו ברגע האמת, רונלדו שוב הראה שאין לו באמת מה להראות, הכדורגל נשאר משעמם כשהיה, ורק האוהדים הנלהבים עדיין מנפנפים בדגלי הלאום ושרים את ההמנון של המדינה שלהם בגרון ניחר מהתרגשות ומגאווה לאומית פטריוטית. לדעתי זו עבירה בוטה על החוק הבין־לאומי, שמישהו יבדוק אם גלי מרשה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***