משבר ביטחוני וכלכלי מעורר למחשבה מחודשת ולצורך בשינוי סדר היום הכלכלי, שמשפיע על החוסן הלאומי וגם על המצב הביטחוני. ככל שהעם מרוצה ממצבו הכלכלי, כך החוסן הלאומי חזק יותר, ולהפך.
מדד ג'יני, הסוקר את פערי השכר בעולם, מציב את ישראל שנים רבות כמעט בתחתית הטבלה, כלומר הפערים בין מקבלי המשכורות הגבוהות לנמוכות קיצוניים במיוחד. הרבה יותר מבמדינות צפון אירופה העשירות והמבוססות: בלגיה, דנמרק ועוד. השלטון שם רחוק מקומוניזם כרחוק מערב ממזרח, אבל המערכת הכלכלית מתחשבת בערכים שמעבר לשוק החופשי: אחריות ולכידות חברתית.
היטיב לבטא זאת הרב יונתן זקס בספרו 'מוסריות', בפרק השישי, תוך הבאת שלל דוגמאות של פערי שכר ותאוות בצע על חשבון החלשים: "השוק מיטיב לייצר עושר מכפי שהוא מיטיב לחלק אותו. דרושה חשיבה של 'אנחנו' מעבר ל'אני'. שווקים צריכים כללי מוסר".
זה קורה, למרבה התימהון והצער, דווקא במדינת היהודים, שמושגים של ערבות הדדית, אחריות ורגישות לעני ולחלש היו צריכים להיות נר לרגליה. שיאני השכר במגזר הציבורי מרוויחים יותר מ־250 אלף שקלים, פי 20 מהשכר הממוצע. אלא שעובדים רבים לא מגיעים כלל לאותו ממוצע שמשקלל משכורות גבוהות ונמוכות כאחד אלא לשכר מינימום או קצת יותר, שזה בערך 6,000 שקלים או קצת יותר לחודש. מה שמביא אותנו ליחס של פי 40 ויותר.
אך שיאני השכר אינם הבעיה העיקרית, אלא משכורות העתק של רבים מאוד במגזר הממשלתי והציבורי, והפנסיות בהיקפים הבלתי נתפסים. כעת במשבר כלכלי־ביטחוני הן מהוות גם איום על החוסן של המשק כולו.
בה בעת, העשירונים התחתונים חיים במלחמת הישרדות תמידית ובלי אופק כלכלי לעצמם ולילדיהם.
למרבה הצער, קבוצות כוח הצליחו לשים יד על הכספים של כולנו. גם הסקטור העסקי הפרטי מפעיל לחץ על הנבחרים שלא יקלקלו לו את העלאות המחירים המוגזמות. גם הבנקים שהפיקוח עליהם אינו רציני, וכולנו שבויים שלהם. הרווחים שלהם מרקיעים שחקים, בעלי התפקידים מקבלים עוד ועוד כסף, ולמי לא נשאר? לצרכן הפשוט, שמממן את המיליארדים הללו.
בקיץ תשע"א אורגנה בתל אביב "מחאת הדיור". טענות קשות הופנו אז כלפי הציבור הדתי־לאומי, על שלא השתתף בה. היה אז אפילו מי שהחשיב עצמו לירמיהו הנביא המוכיח בשער. אלא שכבר אז נשמעו קולות ביקורת של מי שהבינו שמדובר באנשים מבוססים, שרוצים להתבסס עוד יותר, והחלש ישלם את החשבון. לבסוף, כמעט ולא נגעו במוקדי הכוח הכלכלי, הקיצוץ של עשרה אחוזים בשכרם של חברי הכנסת, השרים והנשיא היה זמני בלבד, ואילו הקיצוץ בקצבאות ובהנחות שמהן נהנים בעיקר העניים לא הוגבל בזמן. מומחים טענו שהקיצוץ הזה הוריד יותר משלושים אלף ילדים אל מתחת לקו העוני. את בכיו של הילד שילך לישון רעב, את בכיה של האם שלא תוכל לקנות בגד לילדה שבגרה לא ישמעו אלה שדרדרו אותם למצב החדש.
אולם אל לנו לשוב על טעויות העבר. יש להימנע מלהטיל את עיקר הקיצוץ על שכבות הביניים והשכבות החלשות, תוך הגדלת המס על העשירים, מה שלא באמת משנה בעבורם. הם ימשיכו לחגוג. הפער במדינה יגדל עוד יותר, ותחושת האחדות והלכידות הקיימת בגלל המאמץ הביטחוני עלולה להיפגע מאוד. החייל הנלחם בחזית וחוזר הביתה יראה איך מצבה הכלכלי של משפחתו הידרדר, מה שיפגע במוטיבציה שלו להילחם. לא למותר לציין כי רובם הגדול של החיילים לא מגיעים מהעשירונים העליונים. זו ההזדמנות לתקן את המצב מן היסוד, להפחית את המשכורות במגזר הציבורי והממשלתי ולצמצם משמעותית את הפער בין העשירונים.
כבר היו דברים מעולם, ויחזקאל הנביא (פרק לד), נשלח להוכיח ולדרוש תיקון. את המנהגים הוא ממשיל לרועים שתפקידם להגן על הצאן, לחזק את החלשים שבכבשים ולרפא את החולים. אלא שהם גוזזים את צמרם, שותים את חלבן של הכבשות ולבסוף גם אוכלים את בשרם. מנהיגים אלה ייתנו את הדין, והקב"ה ידאג בעצמו לצאן שלו. רש"י שם מסביר כי הרועים "את עצמן היו מענגין מממון חבריהם אשר תחתיהם". כל כך עכשווי, כל כך נוגע.
איך מצפים מנהיגי הציבור (הרועים) מבוחריהם (הכבשים) שיאמינו להם שהם רוצים בטובתם, בעוד הממשלה מנופחת ולא מוכנה לקצץ במספר השרים והסגנים של כל המפלגות? כדאי לזכור מה קרה לרחבעם בן שלמה, שירש אימפריה אזורית מהפרת ועד נהר מצרים, פורחת כלכלית ובטוחה "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה". אבל העם מאס בנטל המס, וכשרחבעם בחר בעצת הילדים להכביד אותו יותר – איבד חמש שישיות מממלכתו.
משבר הוא הזדמנות לרועים לשנות מהותית את העיוות המצטבר בכלכלת המדינה ולדאוג לכבשים הרזים.
או אז יצטרפו למהלך ההיסטורי של רועי ישראל הנאמנים כמשה ודוד אשר נלקחו מאחרי הצאן לרעות את עמם.
***