השבועות האחרונים התנהלו בסימן המרד הפקידותי. רדיפתם של לוחמים בגין פגיעה במחבלי נוח'בה בצד אחד, והחיוב שהושת על קורבנות הנוח'בה לממן להם ייצוג משפטי – מלמדים שהאליטה השיפוטית־פקידותית ניתקה את עצמה במודע משיקולים של הלך הרוח הציבורי. הציבור, כקולקטיב, נתפס כבור שאינו מבין את האינטרס ה"אמיתי" שלו, אינטרס שאותו הפקידו השופטים – ללא כל סמכות – בידיהם של פקידים בלתי נבחרים: בית המשפט קבע שהיועץ המשפטי לממשלה הוא האמון על האינטרס הציבורי, ולא יעזור בית דין. רק יפריע.
זעקות השבר של הציבור, ובתוכו משפחות שכולות ומשפחות חטופים, אל מול העיוות המוסרי הבלתי נתפס שבסיוע לאויב ורדיפת לוחמינו, נתקלות באטימות לב שלא הייתה מביישת את שליט צפון קוריאה. כבר עייפתי מלכתוב את המובן מאליו: אין שום חוק שמחייב את השוטר רוברט בן יוסף ברדהולדס מימ"ר תל אביב לרדוף את הלוחמים. אין שום חוק שמחייב את בית המשפט לשלוח יד לכיסנו כדי לממן את הגנת מחבלי הנוח'בה. זוהי בחירה מודעת של בית המשפט להיצמד לפרשנות אזוטרית ורדיקלית של החוק, בשמה של צדקנות שמתנגשת חזיתית עם תפיסת הצדק של אזרחי ישראל.
זירה נוספת שבה מתחולל המרד היא זירת הקצינים. נאומו הצורם של אלוף פיקוד מרכז הפורש הבהיר מעל לכל ספק שיהודה פוקס לא ראה עצמו כפוף לממשלת ישראל ואזרחיה, אלא למקור סמכות אחר, עלום. מקור כוח שמכתיב לצה"ל לתפקד לא כצבאה של מדינת ישראל, אלא ככוח בין־לאומי הבורר בין מדינת ישראל לבין זכותם המעורערת של המתקראים פלשתינים להגדרה עצמית. הכותרת האחרונה בזירה זו היא הדרישה החצופה של הרמטכ"ל שראש הממשלה יתנצל בפניו. נזכיר: על רקע עסקת שחרור המחבלים, שבשעת כתיבת הטור הזה היא עדיין בגדר "מתגבשת", הזכיר ראש הממשלה לציבור ולעולם שהוא דרש להגביר את הלחץ הצבאי כדי לשפר את עמדותיה של ישראל בעסקה. ראש הממשלה ציין שהמדיניות הזו שלו נתקלה בהתנגדויות. הוא לא ציין מה מקור ההתנגדות, ובדיוק כמו שאפשר להבין שהביקורת היא נגד הרמטכ"ל הרופס, ניתן להבין באותה מידה שהיא כוונה נגד הממשל האמריקני. על הביקורת המרומזת הזו פקד הרמטכ"ל על ראש הממשלה להתנצל. הדרישה הזו, לצד שלושת האירועים האחרים שפירטתי כאן, מבטאת את העובדה שקיים עיוות שורשי ועמוק בדרך שבה השמאל הישראלי תופס את מושג הדמוקרטיה.
אירוע נוסף שהתחולל השבוע וקשור לענייננו, הוא דמעות התנין שהזילו שרי הממשלה, לאחר שצפו בסרטון שריכז קריאות הסתה חמורות נגד ראש הממשלה ובוחריו. הממשלה דיברה בקול ברור: הרשויות חייבות לפעול מיד, שאם לא כן הדם שיישפך יהיה על ידיהן. אז אני פה כדי להזכיר לשרי הממשלה: הרשויות זה אתם. אם יישפך פה דם – הוא על הידיים שלכם. זה נכון שגלי בהרב־מיארה מרדה בממשלה ובחוק, ומשתמשת באופן עברייני בסמכויותיה כדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות ואת תאוות השלטון הפרטית שלה. אבל אתם מסרבים להדיח אותה. אתם ממשיכים לספר לעצמכם ולציבור שאם תדיחו אותה, בג"ץ יבטל את הפעולה – ומרד השמאל ששרף את המדינה לפני המלחמה יוצת שוב.
התירוץ הזה פג תוקף. בג"ץ לא מוסמך להתערב בהדחת היועצת המשפטית, ואם הממשלה הרכינה ראש בפני חמיסת שלטון מצד שופטי בג"ץ, מטעמים של נימוס, מינהל תקין ושקט תעשייתי, הרי שבוחריכם – שרים יקרים – כבר מזמן הבחינו שהשופטים והיועצים המשפטיים ניצלו לרעה את הנימוס הזה והגיע הזמן לשים לו סוף, לאכוף על השופטים את החוק, ולא לקיים פסקי דין שחותרים תחתיו.
או אז מצביעים השרים על בעיה נוספת: המשטרה סרה למרות השופטים והפקידים; לא למרות השרים. הטענה הזו אינה נכונה מבחינה עובדתית. מקור כוחם של השופטים, הפרקליטים והקצינים הבכירים במשטרה ובצבא – הוא מלמטה. הוא בציות הנאמן והמוחלט של עשרות אלפי שוטרים וחיילים לפקודותיהם. אם יחליטו אותם כוחות לציית לממשלה הנבחרת, ולא לקצינים הבכירים, באותו הרגע תאבד האליטה המורדת את כל כוחה, אשר יעבור למקומו הראוי: הממשלה הנבחרת.
אבל איך עושים את זה, שואלים השרים. ובכן – פשוט נותנים פקודה. באומץ ובבירור: הממשלה כולה, בקול אחד, צריכה לומר לשוטרים ולחיילים: צייתו לנו, לא לקצינים. זו לא פעולה טריוויאלית. היא חותרת תחת מבנה השלטון הפאודלי שכפו עלינו השופטים במהלך של עשרות שנים. זה צפוי לגרור התנגדויות. אבל זהו המוצא היחיד, והזמן לבצע זאת בטרם תיכחד לחלוטין הדמוקרטיה הישראלית הולך ואוזל. וחשוב לזכור: הפעולה הזו, קשה ו"אמיצה" ככל שתהיה, היא חוקית לחלוטין. מי שיש לו ספק – שיקרא את סעיף 34 לחוק יסוד הממשלה.
שרים יקרים, עשרות אלפי שוטרים וחיילים סרים למרותכם ויעדיפו את פקודותיכם על פני פקודות הקצונה המורדת. הסיבה שהם לא מילאו עד עכשיו את פקודותיכם, היא כי לא נתתם כאלה.
***