הרב שלמה שפירא היה עשרות שנים דיין, אב בית דין וחבר בבית הדין הגדול בירושלים. הוא נושא במשרה שיפוטית, ובעל סמכות לפרש את החוק בהחלטות שיפוטיות שבסמכות בית הדין הרבני. הרב שפירא ודאי זיהה את התהליך שבו במשך שנים בית המשפט העליון שלל ממנו ומחבריו הדיינים את סמכויותיהם שניתנו להם על פי החוק. בצורה גלויה, מודעת ושיטתית, צמצם בית המשפט העליון את כוחו של בית הדין הרבני. בג"ץ צמצם את היקף התחומים שבהם מוסמכים בתי הדין לדון, והתערב בליבת המעשה השיפוטי עצמו. את כל זה עשה בג"ץ בניגוד לחוק, בניגוד גמור להיותו של בית הדין הרבני סמכות שיפוט מקבילה לבית המשפט, שאינה כפופה לו.
בית הדין הרבני לא היה יחיד, כמובן, בפעילות ההכפפה הבג"צית. הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, שתיהן כאחת, הוכפפו שלא כחוק לבית המשפט העליון. הרפורמה המשפטית ניסתה לתקן את הבעיה הזו, להחזיר את הסדר למשטר בישראל ולמקם כל רשות על פי ההרשאה החוקית שניתנה לה, הרשאה חוקית המייצגת את ההסכמות החברתיות של ישראל. המאבק ברפורמה המשפטית הקפיא את המצב, ואת כללי המשחק ממשיך לקבוע בג"ץ. את התוצאות וההשלכות שילמו עם ישראל. למרות הרצון של רוב העם היהודי להתנער ולקלף מעליו את הקליפה הזו, בג"ץ המשיך לשחק את המשחק כפי שניסח לו קברניטו אהרן ברק. משמעות הנוסחה היא שהמוסד שהכוח בידו - הצדק בידו.
התפיסה הזו הובילה את בג"ץ לפסיקה גם במקרה הבא. על מנת לבחור רבנים ראשיים, קבע המחוקק גוף בוחר המורכב משתי קבוצות מובחנות, קבוצת רבנים וקבוצת אישי ציבור. לכל קבוצה הוגדרו קריטריונים לשיבוצה. קבוצת אישי הציבור כוללת נשים. קבוצת הרבנים כוללת, ובכן איך נאמר בפשטות - רבנים, כפי שהמונח הזה נכתב מפורשות ומתקיים. וכאן נכנס בג"ץ לתמונה. ביחס לעשרה רבנים מקבוצת הרבנים, שאותם על פי החוק אמורים למנות הרבנים הראשיים, הורה בג"ץ כי לדידו משמעות הביטוי רבנים כוללת גם רבניות, אף שאינן מוסמכות לרבנות, ולכן עליהם לשקול למנות רבניות על תקן רבנים. כשבג"ץ אומר 'לשקול' בפסק דין, משמעותו אחת. מה יקרה למי שלא ישקול?
לא כל השופטים היו בדעה הזו. דעת המיעוט של השופט מינץ גרסה כי לשון החוק והמנהג אינם מאפשרים את הפרשנות הבג"צית, וכי רבנים היינו רבנים מוסמכים, אולם כאמור זו הייתה עמדת המיעוט. מועצת הרבנות הראשית נתכנסה והחליטה לדחות את עמדת בג"ץ. רבנים הם מי שהרבנות תחליט שהם רבנים. ככה פשוט, ככה אמיתי, ככה חוקי. מציאותית כהונת הרבנים הראשיים הסתיימה. ומאז הטלטלה רק ממשיכה. כל מי שנתמנה, או שהוצע לו, להחליף את הרבנים הראשיים, בפועל חבר לעמדת מועצת הרבנות הראשית ולא חבר לעמדת בג"ץ. הרב איגרא, והרב רוז'ה, הרב רצון ערוסי והרב רלב"ג, כל אחד מנימוקיו לא מינה נשים רבניות. כתבי המשפט, ודאי גם אלו שבבמה זו, מצאו עניין רב בהתפתחויות המשפטיות כמעט על בסיס יומי.
את המעשה החד ביותר עשה הרב שלמה שפירא. הוא דיין. הוא שייך לרשות השופטת. הוא קרא את החוק ואת פסק הדין, והחליט למנות עשרה רבנים. כולם אגב שייכים למגזר הכיפות הסרוגות. אז מה צפוי לנו בשלב הבא? בג"ץ יפסול את המינוי? ירד מהעץ? ימים יגידו.
מה בידנו לעשות? אפשרות ראשונה היא לבקש דיון נוסף בבג"ץ בהרכב מורחב, בבקשה להיצמד ללשון החוק ולכוונת המחוקק. אני משאיר לקוראים הנבונים את הניתוח מה יהיה גורלו של דיון נוסף, שאת הרכבו יקבע השופט עוזי פוגלמן. האפשרות הנוספת היא חקיקה, כלומר לעגן בחוק את מה שכבר נכתב בו, שהמונח רבנים משמעותו רבנים שקיבלו הסמכה על ידי הרבנות הראשית. התביעה הזו מופנית כבר לנבחרי הציבור. הצעת החוק מוכנה. כעת יש להפעיל לחץ ציבורי ולמצוא חברי כנסת נחושים שיקדמו אותה.
הכותב הוא ראש מכון תורת המדינה ומנהל תחום במרכז יכין
***