הבלתי נפרדים

בין משפחה לחברים

שתי מערכות יחסים יש בחיינו: משפחה וחברים, קשר דם וקשר נפש. בין שני סוגי הקשרים הללו, הקשר החברי הרבה יותר פשוט. המילים חבר ובוחר דומות ולא בכדי. את החברים שלנו אנחנו בוחרים, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים, במינון הנכון לנו, וכיוון שאנחנו בוחרים זה נעים וטוב לנו.

קשרי דם הם סיפור אחר לגמרי, ממש תמונת מראה – כולם יודעים שמשפחה לא בוחרים. לא בחרנו את ההורים שלנו, וזו אמירה דרמטית מאוד: בעצם נכפו עלינו שלא בבחירתנו האנשים שהם בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על החיים שלנו - האישיות, החינוך, הדעות, האסור והמותר, כמעט הכול בידיים של מי שמעולם לא הסמכנו אותם לכך. פסיכולוגים בונים מזה בתים.

כשהיינו ילדים ידענו שלא בחרנו את ההורים, אבל הייתה איזו מין תחושה מוזרה שההורים כן בחרו אותנו, כך שרק לנו יש זכות להתלונן על הכפייה הזאת. אבל עם הזמן אתה מגלה שגם ילדים לא בוחרים, לכל היותר בוחרים להביא חיים לעולם, מי ומה יהיה הילד הזה אין לך מושג (ובשביל לחסוך מילדיי הודעות נעלבות – אתם אחלה, כן? אבל זה קרה בפוקס או בהשגחה. לא בחרנו).

אבל יש גם צד שני למטבע. דווקא בגלל שחברות תלויה בבחירה - חברות היא דבר מאוד לא יציב. נסו להיזכר בכל האנשים מאז כיתה א׳ שכרתם איתם ברית, שהייתם החברים הכי טובים שלהם, חלקתם חוויות, אולי גם נלחמתם כתף אל כתף לפני שנים, והיום? הקשר התפוגג, לא בטוח שתזהו אותם ברחוב. ככה זה, יש חברים לשעבר, אבל אין הורים לשעבר. יש הורים טובים, יש הורים גרועים, אבל יהיו איך שיהיו הם הורים נצחיים, אפילו לאחר מותם הם עדיין ההורים. דווקא בגלל שהקשר הזה אינו תלוי בבחירה, הוא קבוע ואינו משתנה. אין גם ילדים לשעבר, מוצלחים או מאכזבים, קשר טוב או רופף, ממשיך בדרכך או בוחר אחרת – לנצח הוא הילד. כך גם אחים. אחים לא בוחרים. משפחה היא עוגן, קבוע. לא תמיד נעים, לא תמיד פשוט. אבל תמיד משפחה.

החוליה המיוחדת וגם המורכבת בהיבט המשפחתי היא הזוגיות, כי מצד אחד זה מתחיל תמיד בבחירה, ממש כמו חברות, אבל זה עובר לכריתת ברית ונהפך למשפחה. יש מי שיראה בברית הזאת ברית דמים מחייבת שניתן להתירה רק במקרים קיצוניים, ויש מי שימשיך לראות בה סוג של חברות על תנאי שלאורך כל השנים צריכה להוכיח את עצמה ולעמוד במבחן.

משפחת ישראלי

יש קשר הדוק בין הדרך שבה אדם תופס את הזירה המשפחתית, בעיקר הזוגית, ובין האופן שהוא תופס את הקשר בין החלקים השונים בעם שלנו. בימים שלפני המלחמה נשמעו כאן קולות של הפרדה. הוקם אפילו מיזם פרידה ליהודה וישראל. אני בתחושה שיש קשר בין הקלות של פרידה זוגית ומשפחתית לקלות של פרידה לאומית. טוב שקיימת אופציה של גירושין, הרי נישואין קתוליים הם מכת מוות לאהבה. אבל ברגע שפרידה זוגית הופכת להיות אופנה רווחת, המשפחה מפסיקה להיות ברית או קשר דם והופכת להיות חברות ארעית.

לפני כמה שנים הגעתי להנחות סדנת כתיבה בבית התפוצות, ובמקביל אליי הנחתה זמרת מוכרת סדנה משלה. כשנפגשנו היא הציגה את עצמה. אחרי שאמרה את שמה הוסיפה: "ואני נשואה לאבי ילדיי". לא ממש הבנתי ממה אני אמור להתלהב, הרי כמעט כל אישה נשואה לאבי ילדיה, אבל היא אמרה: "אני היחידה מכל חברותיי שיכולה לומר את המשפט הזה, ואני גאה בזה מאוד".

אנחנו תופסים את הקשר בין חלקי העם כקשר משפחתי, וגם זה לא מוסכם על כולם, אבל הבעיה מתחילה בתפיסת הקשר המשפחתי. מי שיכול לפרום בקלות קשר זוגי, להיפרד מהר מדי מהאופציה לגור עם ילדיו יום־יום – יבחר בקלות גם להיפרד מאחיו ממגזרים שונים שהמגורים המשותפים איתם מאתגרים ולא פשוטים. ולהפך, ככל שתהיה תחושה עמוקה יותר שיש מערכות שבבסיס לא שוברים אותן – כך ייעשה מאמץ אמיתי לביחד הזה. בימי הרפורמה הקשוחים התקיימה קבוצת מפגשים בין אנשי כפר סבא לאנשי קרני שומרון, הם קראו לזה "הבלתי נפרדים". אהבתי כל כך, זו בדיוק ההגדרה: הבלתי נפרדים. ציפור קטנה לחשה לי שהקבוצה הזאת מזה זמן בהקפאה, אבל אני ממתין להכחשה של הציפור הגדולה, זו שרואה את טובת הלהקה כולה.

לב העלילה

לכל עלילה יש לב, הדבר הזה שלמענו נכתב הסיפור. יכול הסופר לפתל את העלילה ימינה ושמאלה, לטלטל אותה במעלות ובמורדות, בסוף בסוף יש איזו נקודה שהיא לב הסיפור, שקורא מעמיק ירגיש שכל המילים נכתבו מכוחה ולמענה, בגלוי או בסתר. הנקודה הזאת היא לב הסיפור. יכול קורא לצלוח ספר שלם, אבל אם לא הרגיש בלב הזה, הרי שפגש מילים מפוזרות ברוח, וספק אם הלב שלו יזוז ממקומו הראשון בעקבות הקריאה.

כך בספר מעשה ידי אדם, ועל אחת כמה וכמה בספר מעשה ידי ה'. יש לו לב לספר הזה, רבי עקיבא קרא ללב הזה "ואהבת לרעך כמוך", ובמילים אחרות - לב העלילה בסיפור התנ"כי הוא המסע בעקבות האחווה. השפה התנ"כית היא שפת המשפחה. הקדוש ברוך הוא מציג את עצמו לפני פרעה כאב שדואג לילדים שלו, ושיר השירים מדבר על הזוגיות שנרקמה בינינו, על העליות והמורדות שלה. אבל מכל מושגי המשפחה המושג "אחים" הוא לב העלילה. אם יש לנו אבא אחד הרי שאנחנו אחים. אבל המסע אל האחווה מסובך מאוד, מתחיל ברצח של אח, ממשיך בקרבות בין אחים לאורך כל ספר בראשית, מומתק בתחילת ספר שמות באחים לתפארת, משה ואהרן, וממשיך בתסבוכות משפחתיות שמגיעות לכלל מלחמות אחים ופרידת אחים זה מזה, ממלכת יהודה וישראל. כיאה לעלילה שהאחווה בליבה, גם נבואת העתיד תכריז על החיבור הזה בין האחים, על יהודה שלא יצר לאפרים ואפרים שלא יקנא את יהודה.

הקו המחבר

מפורסמת האמירה של ד"ר יוסף בורג, מנהיג המפד"ל דאז, לרב חנן פורת: "אנחנו לא ׳דתי׳ ולא ׳לאומי׳, אנחנו הקו המחבר". פעם זה היה תפקידה המוצהר של הציונות הדתית, אבל כפי שרמז בורג, היא נעזרה בכך שלא חידדה את עמדותיה. לא רק הציבור החרדי תפס את "המזרוחניקים" כלא דתיים עד הסוף, גם רבים מקרב הציבור הציוני־דתי ראו את עצמם כך – לא דתי בהגזמה, לא חילוני בהגזמה, קו מחבר.

מאז שהציבור הזה חידד את הזהות הדתית כמו גם הלאומית שלו, הוא הפסיק להיות הקו המחבר והפך לעוד כוח שמושך בחבל לכיוון שלו. לי נדמה שגם עכשיו תפקידו של הציבור הזה לחבר, אבל לא מתוך טשטוש ערכי, לא במחיר של להיות "לייט", אלא מתוך מקום אידאולוגי. זה הציבור היחיד שיכול להכיר בערך המיוחד של כל אחד מהאחים במשפחה, האח החרדי והאח החילוני. הוא לא יסכים עם אף אחד מן האחים בכול, אבל יוכל להכיר בנקודת אמת יקרה שבלעדיה המשפחה חסרה. אני לא מדבר על חיבור מתוך ויתור על ערכיו שלו. אני חושב שכל אח במשפחה הזאת חייב להגדיר מה הקווים האדומים שלו, משום שבלי קווים אדומים אתה הופך לבובה חסרת חוט שדרה. אבל יחד עם זה, אח אמיתי יכול לכאוב את כאביהם של אחיו, ולהכיר עד כמה הוא זקוק להם. אני יודע שהדברים זקוקים להרחבה ופירוט לכאן ועכשיו. אולי בהמשך.

לתגובות:[email protected]

***