הסנקציות שהוטלו השבוע על ידי האיחוד האירופי הן, למרבה החרפה, כבר לא בגדר חדשות. מאז תחילת המלחמה הושתו על ידי הממשל האמריקני ומדינות אירופיות סנקציות כאלה בכמה סבבים על אנשי התיישבות וארגונים ישראליים. ממשלת ישראל, על אף קולות גינוי רפים פה ושם, עוד לא ממש הצליחה – או לא מספיק רצתה – לעצור את הסחף המסוכן, אבל עצימת העיניים לא הועילה. הסחף כבר פה, ובגדול. כפי שהתריעו מקבלי הסנקציות הראשונים – זה יתחיל באנשי הגבעות והחוות, אבל יכרסם פנימה לתוככי גבולות מדינת ישראל הרשמית.
בין מקבלי הסנקציות החדשים נמצא ארגון צו 9, גוף מחאה אזרחי שפועל למניעת העברת הסיוע ההומניטרי לעזה בעיצומה של המלחמה. הסנקציות הושתו על העומדת בראש הארגון, רעות בן חיים, נשואה ואם לשמונה תושבת נתיבות, וכן על חבר הארגון שלמה שריד, תושב מחולה שבבקעת הירדן. ביום חמישי שעבר הכריז הממשל האמריקני על הסנקציות נגדם, וביום שני השבוע החרה־החזיק אחריו האיחוד האירופי. נציין כי ברשימה גם אנשי התיישבות כמו משה שרביט וצבי בר יוסף, וכן בנצי גופשטיין מארגון להב"ה ואיש חברון ברוך מרזל.
"יש כאן שימוש חדש של ארצות הברית והאיחוד האירופי בסנקציות", אומרת בן חיים בתגובה, "עד עכשיו היה מדובר במתיישבים שפגעו בסיכוי להקים מדינה פלשתינית. עכשיו משתמשים בהן כדי להגביל את חופש הביטוי וחופש המחאה שלנו כאזרחים ישראלים. אנחנו לא פעלנו בצורה לא חוקית", היא מדגישה, "לא חסמנו כבישים, חסמנו רק את המשאיות שמעבירות סיוע. להגיד שמחינו בצורה אלימה זה מנוגד לעובדות. כשהיו אירועים של פגיעה בנהגים, פריקת הציוד או פגיעה בחיילים – גינינו את זה ועצרנו את כל הפעילות".
הצו הנשיאותי האמריקני מנמק את הסנקציות על ראשי הארגון בכך שהוא מנע סיוע הומניטרי מנשים וילדים בעזה, אלא שבן חיים מציגה עובדות אחרות: "מי שמונע את האספקה הוא חמאס עצמו, שמחרים מיד כל אספקה וסיוע שנכנסים לרצועה. אנחנו לא מנענו שום כניסה, הצלחנו רק לעכב כמה משאיות. אגב, הממשל האמריקני הבטיח שאם הסיוע יגיע לידי חמאס הם יפעלו בעניין, אבל למרות הוכחות חותכות שזה קורה, הם לא עשו דבר ומענישים דווקא את הצד שלנו".
לגופו של עניין, בן חיים לא מרגישה צורך להתנצל על המחאה האזרחית הנרחבת שהובילה, וסבורה שהעובדה שהאמריקנים קידשו את מוסד "הסיוע ההומניטרי" רק מוכיחה שהמאבק צודק. "מתחילת המלחמה ראינו שהסיוע הזה הוא בנפשו של הממשל האמריקני. נגענו להם פה בפרה קדושה. אבל אנחנו באנו לזעוק נגד העוול הזה, שלא ייתכן שנעביר סיוע לעזה ולחמאס ללא כל תמורה. לחטופים שלנו אין שום הומניטרי, אפילו ארגז תרופות אחד שנשלח לא הגיע אליהם. אז עד שהחטופים יחזרו צריך לתת רק את המינימום. המצב הוא שהם מקבלים חומרי בניין, בשר, פינוקים, פחיות קולה, בלי שום שליטה. זה לא סיוע הומניטרי. אגב, קיבלנו מאחד החיילים בכרם שלום תמונה של משאית סיוע שהיו עליה פירות וירקות מגידולי קיבוץ בארי, קיבוצי הנגב המערבי. ירקות שמושקים בדם הנרצחים נוסעים לעזה! אין נים בגוף שלא מזדעזע מהדבר הזה".
בינתיים חייה של משפחת בן חיים ברוכת הילדים מתנהלים בקושי רב בשל המגבלות הכלכליות שכבר שולטות בחייהם. "האשראי שלי חסום, החשבון בפייבוקס, בביט. אסור לי לעשות פעילות במזומנים, דירוג האשראי שלי ירד, כל פעולות החיוב שלי, כמו הוראות קבע, קיבלו חסימה. הכול מקבל סירוב. לכל פעולה אני צריכה ללכת פיזית לבנק ולקבל אישור לעשות אותה. יש לזה הרבה השלכות פיננסיות".
בן חיים זוכה לחיבוק אזרחי של אנשים טובים שביקשו לתמוך בה ולסייע לה במציאות החדשה, אולם הגורמים הרשמיים טרם ראו לנכון לתת גב לאזרחית ישראלית שומרת חוק שנענשה בידי מדינה אחרת. "כל שר ששותק נותן לזה לגיטימציה", היא מתריעה, "זה מסכן את הבסיס של החופש והביטחון שלנו פה כאזרחים".
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מסר בתגובה לסנקציות כי "הסנקציות האלה לא לגיטימיות לחלוטין במערכת היחסים בין ארצות הברית למדינת ישראל. אלה מדינות שחולקות אינטרסים משותפים, ערכים משותפים ויודעות גם להתווכח. לסנקציות האלה יש שתי מטרות, האחת לכפות עלינו הקמת מדינה פלשתינית, ולכן אנחנו פוגשים אותן קודם כול בהתיישבות ביהודה ושומרון. הדבר הזה חמור מאוד ואסור לקבל אותו. המטרה השנייה היא התערבות בחופש הביטוי ובדמוקרטיה. אפשר להתווכח אם צריך או לא צריך להכניס סיוע הומניטרי, אך בוודאי שאין מקום לאסור מחאות והפגנות דמוקרטיות ולגיטימיות במדינה דמוקרטית. הדבר הזה הוא לא קביל".
לדברי שר האוצר, הנושא מטופל בכמה רמות. "ברובד המדיני אנחנו פועלים ולוחצים כדי לנסות לבטל את הסנקציות כולן". רובד נוסף הוא עבודת ריכוך מול האמריקנים והבנקים הישראליים, "אני לא רוצה להרחיב על זה, אני חושב שבזה עשינו הרבה מאוד צעדים משמעותיים והפעלנו כאן מנופים".
"הדרישה העיקרית צריכה להיות לשלול את הלגיטימציה של הכלי הזה", מסכם השר סמוטריץ', "ולדרוש מהאמריקאים, שהם ידידים שלנו, לא לעשות בו שימוש".
הסיפור ככל הנראה עדיין לא נגמר. חרב הסנקציות עודה מונפת מעל גופים ואישים נוספים, שבסבב הזה טרם נגזר דינם. כך למשל עמותת רגבים, עמותה ותיקה שפועלת לשמירת אדמות הלאום, ונוקטת אמצעים משפטיים בלבד לצורך קידום מטרותיה, קרי – עתירות לבתי משפט. לאנשי העמותה נודע כי גם הם הונחו על שולחנו של האיחוד האירופי בסבב הדיונים האחרון, ככל הנראה בעוון עתירה שהגישו ונחלו בה הצלחה. מדובר בעתירה שהגישה רגבים נגד בית ספר פלשתיני לא חוקי בנפת בית לחם, שנבנה במימון האיחוד האירופי. בית המשפט קיבל את העתירה ולפני כמה חודשים בית הספר נהרס. מטבע הדברים כל פעילותה של העמותה, שתומכת בהתיישבות ביהודה ושומרון, לא בדיוק ערבה לחיכם של ברוני האיחוד האירופי, ואולי גם העובדה ששיתפה פעולה במובנים רבים עם ארגון צו 9.
בעקבות לחצים והפעלת גורמים שונים הוסר האיום לעת עתה, אבל ברגבים לא מפגינים שאננות. "בסוף יש פה ציד מכשפות", מתריע מנכ"ל רגבים, מאיר דויטש. "הם פועלים לנטרל ולהשתיק את החברה האזרחית בישראל וזה מדאיג מאוד. אבירות הדמוקרטיה פועלות בצורה הכי אנטי־דמוקרטית כדי להשתיק את החברה הישראלית. כל מי שעיניו בראשו מבין שזה לא רק אנחנו. זה מתחיל בנערי גבעות, אחר כך רגבים וצו 9, וימשיך לראשי מועצות וחברי כנסת. הצו הנשיאותי מאפשר זאת, וצריך להרים קול זעקה, כולנו הבאים בתור". דויטש גם רואה את הצעד הבא נגד המערכות הישראליות: "אם עלינו רצו להטיל צו בגלל שעתרנו לבית המשפט, תחשבו על האיום שזה יוצר כלפי מערכת המשפט שמקבלת פסיקות כאלה. הרי שופט יפחד עכשיו לקבל הכרעה כזו או אחרת מחשש שיוטלו עליו סנקציות. זו סחיטה של מערכת המשפט הישראלית באיומים".
דויטש אינו מופתע משתיקתה של המדינה בעניין, "הרי כולנו עברנו את 7.10 ואנחנו יודעים שאין פה מדינה והכול מוטל על האזרחים. אבל במציאות מתוקנת היינו מצפים שנוכח ארגון שפועל במסגרת החוק נשמע קול ברור ונחרץ של הממשלה נגד הסנקציות. קיבלנו מסרים שהם פועלים, אבל אנחנו לא יודעים איך ומה". עם זאת, דויטש מוצא דרך גם לברך על המצב: "אם האיחוד האירופי החליט להילחם בישראל באמצעות רגבים, אני רואה בזה זכות גדולה".
ליהודים יש מקום בכלא
רעיה כרמלי לא האמינה שבאמת כך תעבור הלידה. היא הייתה בטוחה שהשופטים יתחשבו במצב, שמקבלי ההחלטות יבינו שזה לא יכול לקרות באופן הזה, אבל ככל שחלפו החודשים היא הפנימה שלמערכת פשוט לא אכפת. היא תעבור את הלידה הזאת לבד, לגמרי לבד. "כשאלחי בעלי קיבל את המעצר המינהלי לפני שלושה חודשים, האמנתי שלא ייתנו לזה לקרות. לא ייתכן שייוולד לו ילד והוא יישאר בכלא. ישחררו אותו לפני כן", מספרת רעיה כרמלי מבית החולים, יממה לאחר לידת בתה. "אבל עם הזמן ראיתי שאין שום נכונות מצידם והבנתי שזו המציאות. היה לי ממש קשה לחשוב על זה לקראת הלידה".
הצירים הקדימו להגיע, ובאמצע הלילה של יום ראשון השבוע, כשהיא לבד בבית עם בנה בן השלוש, לא היה לה למי לפנות. בעלה אינו לצידה כבר שלושה חודשים, וגם לא יוכל להיות לידה בשלושת החודשים הבאים. היא נאלצה להתקשר לחברות, והן אלה שהסיעו אותה לבית החולים וגם דאגו לפעוט בן השלוש שנותר לבד, עם אמא בבית חולים ואבא בכלא. בדרך נס התאפשר לבעלה להיות נוכח על קו הטלפון בזמן הלידה. "זה היה הזוי. הוא שמע דרך הטלפון את הבכי של התינוקת כשהיא נולדה, ניסה להבין מה קורה ואני באמצע הלידה לא הייתי במצב לדבר".
אלחי כרמלי, נשוי ומהשבוע אב לשניים, תושב גבעת רונן שבשומרון, הוא אחד העצורים המינהליים שנשלחו לכלא בהוראת השב"כ ובחתימת שר הביטחון לאחר רצח הנער בנימין אחימאיר הי"ד. שרירות הלב של המערכת נגד תושבי יהודה ושומרון, שרואה לנכון להשליך מי מהם לכלא בלי ראיות ובלי משפט, הגיעה לשיאה השבוע בנסיבות המשפחתיות המורכבות. אשתו, כאמור, נאלצה ללדת את בתם השנייה לבדה, ותיאלץ גם לחזור לבית ריק כיולדת טרייה שצריכה לטפל לבדה בתינוקת בת יומה ובילד נוסף בן שלוש בלבד. גם הקלות שביקשו בני הזוג לנוכח הנסיבות, כדי שהאב יוכל לכל הפחות להכיר את התינוקת שזה אך נולדה, נתקלו בטריקת דלת. "ביקשנו שייתנו לנו עכשיו ביקור פעם בשבוע במקום פעם בשבועיים – הם סירבו. ביקשנו ביקור פתוח, כלומר בלי מחיצת זכוכית – הם סירבו. אלחי לא יוכל לעקוב אפילו אחרי התפתחות התינוקת, הוא יתחיל להכיר אותה באמת רק מגיל שלושה וחצי חודשים, כשהמעצר שלו יסתיים", מספרת רעיה. נזכיר כי מדובר באדם שלא הורשע בשום עבירה ואין נגדו ראיות למעשה פלילי כלשהו, אלא רק "חומר חסוי" של השב"כ, שאין עליו כל פיקוח וביקורת.
בני הזוג כרמלי, שנישאו רק לפני ארבע שנים, לא הספיקו לחגוג הרבה מהתקופה הזאת יחד כזוג צעיר. לפני כשנה וחצי הוא נשלח למעצר מינהלי של שמונה חודשים, וכעת הוא בעיצומו של מעצר נוסף לתקופה של חצי שנה. "הילד שלי גדל רוב הזמן בלי אבא", מתארת רעיה, "לוקחים לילדים שלי את האבא, בלי להגיד על מה ולמה. לוקחים מאיתנו את הזכות הכי בסיסית – לגדל ילדים. אני מנסה לשרוד את היומיום לבד, אבל לפעמים אני לא קולטת שאני חיה במציאות כזאת. יש לנו תינוקת שכל כך חיכינו לגדל אותה יחד, והיא תראה את אבא שלה פעם בשבועיים דרך זכוכית. אנחנו חזקים ולא נשברים וה' עוזר לנו, אבל זו מציאות הזויה".
אלחי שוהה במעצר בכלא איילון, והביקורים מתקיימים רק פעם בשבועיים למשך חצי שעה, וגם זה באמצעות מחיצת זכוכית ודיבור דרך אפרכסת, כך שלא מתאפשר שום מגע פיזי עם הילדים. "הבן שלי אומר לו: אבא, תפתח את הזכוכית", היא משתפת. "כל הביקור הזה הוא במקום שהוא כמו כלוב, אסור להכניס שום חפץ, לפני כן עוברים בידוק אפילו בנעליים. בקושי אנחנו מספיקים לדבר בינינו". רק לאחרונה זכה אלחי להקלה מסוימת, וקיבל אפשרות לקיים שיחות טלפון מהכלא.
נזכיר כי בימים אלה משחררת מערכת הביטחון מבתי הכלא עצורים מינהליים פלשתינים, מחבלי חמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגונים אחרים, שנעצרו ברובם בתחילת המלחמה, בטענה של חוסר מקום בכלא. הפתרון הפשוט והראשוני לשחרר עצורים מינהליים יהודים אינו עולה משום מה בדעתם של קברניטי השב"כ. רעיה כרמלי מספרת כי המציאות כולה אבסורדית בעיניה, כפי שהיא חווה אותה ביומיום כתושבת השומרון. "אני גרה בגבעת רונן, עוברת ליד כפרים שיוצאים מהם כל הזמן פיגועים, זריקות אבנים. אני לבד בבית עם שני ילדים, אין מי שיגן עליי, את בעלי שמו בכלא. אני נוסעת בדרכים, ישנה לבד בבית בלילה באמצע מלחמה, ומתה מפחד. מסביבנו פיגועים כל הזמן, ובעלי הוא זה שצריך לשים אותו בכלא? הוא הסיכון למדינה?! תראו מה קורה כאן".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***