בשנים כתיקונן ימי יולי־אוגוסט שבהם אנו מתייזעים מכונים עונת המלפפונים, ואנשי התקשורת מתאמצים להמציא אייטמים למלא בהם דפי עיתון, שעם ישראל זקוק לו בעיקר כדי להגן על פניו מהשמש הקופחת בחוף הים. אך בימינו, שאינם כתיקונם, חודש יולי מסמל את שלהי השלב העצים של מלחמת עזה, ואת פתיחתה הרשמית והסוערת של עונת התחקירים והחקירות. חודשים ארוכים התחממו על הקווים אלופים ורבי־אלופים, עורכי דין, ראשי גופי הביטחון, חברי הממשלה, אנשי משרד מבקר המדינה ושופטים בדימוס, וכעת נשמעה יריית הפתיחה. צה"ל הקדים לפרסם את תחקיר בארי, התחקיר הראשון על מאורעות 7 באוקטובר, ביום חמישי שעבר, והניע בכך שרשרת בלתי נמנעת של מאבקים על הסמכות לחקור ועל זהות המתחקרים.
מה כבר נותר לכתוב על צבא שנכשל בהגנה על אזרחי ישראל באופן הקולוסאלי ביותר שניתן להעלות על הדעת, ואז נכשל בשנית במשימת התחקור של הכישלון הזה? באמת שקשה לחשוב על דרך עקומה יותר לכתיבת התחקיר ואופן הצגתו. התחושה היא שלובשי המדים מחזיקים אך ורק בזהות הצבאית שלהם, ולא מצליחים לקרוא אפילו במעט את הלך הרוח של אזרחי ישראל. שתי שפות שונות, שדובר צה"ל לא מנסה אפילו לגשר על הפער ביניהן.
אני מחזיר אתכם לוויכוח הקולני בין הרמטכ"ל למבקר המדינה. שלושה חודשים לתוך המלחמה, משרד מבקר המדינה הודיע כי הוא פותח בביקורת על תפקוד צה"ל וגופי הביטחון ב־7 באוקטובר. בתחילת ינואר הוא פונה לצבא כדי לקבל גישה למידע, וחמת הרמטכ"ל הרצי הלוי בערה בו. הוא שולח למבקר המדינה מכתב מחאה, ובו הוא טוען שביקורת תוך כדי לחימה "תסיט את קשב המפקדים". הוא כמובן משלם את מס השפתיים הדרוש ומבטיח שצה"ל ישמח לשתף פעולה בשש אחרי המלחמה, אך לעת הזאת זה לא בא בחשבון. התשובה הזאת חוזרת על עצמה בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון נגד מבקר המדינה והביקורת שיזם, כאשר בתגובת הרמטכ"ל וראש השב"כ נטען שוב ש"ביקורת עכשיו תפגע בלחימה ותסיח את דעת המפקדים".
האם זמן לחימה הוא אכן לא זמן טוב לתחקיר? הרצי הלוי עצמו אינו סבור כך. באותו מכתב הוא מקדים ומעדכן ש"צה"ל יבצע תחקירים מבצעיים מקיפים כמתחייב, תוך מיקוד בלקחי הגנת היישובים ובאירועים בעלי השפעה ישירה על שדה הקרב". לא חולף חודש, ובדף קרבי שהוא מפרסם למפקדי השטח הוא מרחיב באשר לחובת התחקור לגבי אירועי 7 באוקטובר. "בקרוב נתחיל תהליך תחקור אירועי השבעה באוקטובר ומה שהוביל אליהם, למרות היותנו עדיין במלחמה", כתב הרמטכ"ל ב־20 בפברואר. "זה הכרח ולא פריווילגיה... נתחקר קומה מעל קומה בשרשרת הפיקוד". שלושה חודשים לאחר מכן, כאמור, הוא הודיע לבג"ץ שתחקור יפגע בתפקוד הלוחמים.
יש שתי דרכים לפרש את הסתירה בגישת הלוי, אחת מחמירה ואחת מקלה. המחמירה תגרוס שתחקיר הצבא אכן אינו מתכנן להטיל אשמה על המפקדים ולכן גם לא יסיט את הקשב שלהם, לעומת ביקורת חיצונית שלא תעשה הנחות ותסיח את דעתם תוך כדי הלחימה. הדרך המקלה, שגם נשמעת סבירה יותר, היא שמבחינת הלוי שני התחקירים נושאים אופי שונה לחלוטין.
התחקיר הצבאי הוא "תחקיר מבצעי", כפי שהגדיר אותו הרמטכ"ל במכתב הראשון, שמטרתו להתחקות אחר ההחלטות שקיבלו המפקדים בשטח ביום הטבח ולסכם אותן, ולאחר מכן לגזור "שיפור ושימור" כפי שנהוג לכנות זאת בצבא. זו הקלאסיקה של תחקיר צה"לי, כפי שכל חייל למד להכיר בשירות. זה סוג התחקיר שעושים על אירוע של התייבשות חייל בסדרת חינוך ולחילופין, כך מסתבר, גם בטבח אפוקליפטי שבו הצבא החזק במזרח התיכון התאדה כלא היה. ביקורת של משרד מבקר המדינה, לעומת זאת, תמיד מנסה להתחקות אחר הכשלים המהותיים שהובילו לתקלה ולהצביע על האשמים בהם.
ננסה ללכת עם התזה של הלוי כמה צעדים. תחקור צה"לי קלאסי, אפילו תוך כדי לחימה, הוא הכרח ולא פריווילגיה, וגם אינו פוגע ברוח המפקדים. כלומר, כאשר מפקד אוגדה 99 תא"ל ברק חירם מתבקש לפנות בלו"ז האוגדתי חלון של שעה־שעתיים, לפחות לשלושה מפגשים, אין הדבר צריך לטרוד את רוחו. בסך הכול, מפקד האוגדה שלחמה במחנות מרכז הרצועה ותופסת את מסדרון נצרים כבר כמה חודשים ברצף, שאיבדה רק בחודש האחרון כמעט עשרה לוחמים, לא אמור להיות מוטרד בכלל כאשר האלוף במילואים מיקי אדלשטיין שואל אותו בפנים חמורות סבר מדוע ירה על הבית של פסי בבארי. בוודאי שאין בכך כל טרדה, בפרט כאשר תפקיד מפקד אוגדת עזה שהובטח לו עומד על הפרק.
חירם שומר כרגע על שתיקה, כך שאפשר רק לנחש כיצד השפיע עליו התחקיר תוך כדי הקרבות, אך יש מסומנים אחרים בתחקיר שהביעו את תסכולם בפומבי. לוחמי יחידת שלדג, אלה שקפצו ראשונים כדי להציל את תושבי קיבוץ בארי אחרי שהמטכ"ל כשל במשימתו, סופגים ביקורת קשה מהרמטכ"ל בסיכום שכתב לתחקיר. "משעות הצהריים ואילך היו כוחות מחוץ לקיבוץ בהמתנה, בעוד בתוך הקיבוץ מסע ההרג נמשך. מצב זה הוא חמור מאוד ואסור שיקרה", כותב שם הלוי. התגובה של הלוחמים לדברי הלוי לא איחרה לבוא, ומילאה כותרות בכל כלי התקשורת. "תחקיר הזוי", "הפכו אותנו שעיר לעזאזל", "תחקיר שקרי", אלה רק חלק מהתגובות שנשמעו מפי הלוחמים האמיצים הללו, שהמשיכו מאז אותו יום ארור להילחם בעשרות קרבות ומבצעים במלחמת עזה. האם יש ספק בכך שדעתם הוסחה מהתחקיר הארסי נגדם? האם בכך אין פגיעה ברוח הלוחמים והמפקדים?
ועדיין, גניבת הדעת של בג"ץ ומבקר המדינה משנית בלבד בסיפור הזה. החלק החמור ביותר הוא גניבת דעת הציבור. שוב, אני מעדיף לשכנע את עצמי שמדובר בטיפשות ולא בזדון, אבל קשה להבין איך משרד יחסי הציבור הגדול בישראל מבחינת משאבים וכוח אדם – קרי דובר צה"ל – הצליח לנהל את אירוע פרסום התחקיר באופן העקום ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
ביום שני שעבר, לעת ערב, פורסמה הודעה לציבור בפלטפורמות של דובר צה"ל, שמקדימה ומעדכנת על כך שהתחקיר על אירועי בארי הושלם, ויפורסם לתושבי הקיבוץ ולאחר מכן לציבור ביום חמישי. מנסחי ההודעה ומעצביה עשו הכול כדי לתת לציבור את התחושה שבחלוף תשעה חודשים, ביום חמישי הוא יקבל סוף סוף את התשובה לשאלה שמטלטלת אותו עד היסוד: מה קרה ב־7 באוקטובר? בגרפיקה מהודרת, שהוצמדה להודעה, הופיע מין לוגו "7.10 – התחקירים", ותחתיו הכרזה שצה"ל ישלים בקרוב את תחקור אירועי 7 באוקטובר. הובטח גם שיפורסמו בשקיפות לציבור, ויוקם אתר מיוחד להנגשתם.
הקורא הפשוט, וכך אפשר היה ללמוד מהשיח ברשתות החברתיות בואכה יום חמישי, הבין שבסוף השבוע תתקבל התשובה המלאה לשאלה דלעיל. ייתכן שבחלקים, ייתכן שנדרשת מעט סבלנות, אבל פשוטו כמשמעו – שבעה באוקטובר, התחקירים. יומיים לאחר מכן הוא נאלץ לגלות שזה אפילו לא בכיוון. ה"תחקיר" שפורסם היה הודעה ארוכה לתקשורת שדובר צה"ל ברר בשביל הציבור, כשהתחקיר בעצמו נותר חסוי במחשבי הצבא. ובעיקר: הפער הגדול בין השפה הצבאית לשפה האזרחית טושטש, והאזרחים קיבלו תשובות לשאלות שמעולם לא שאלו.
התחקיר הצבאי הוא בתרגום לאזרחית: "סיכום אירוע והפקת לקחים". בניגוד למה שהציבור ציפה לו, קרי התחקות אחר הגורמים לאסון הגדול בתולדות המדינה והצבעה על הכשלים שהובילו אליו, ההודעה הארוכה של דובר צה"ל בסך הכול סיפרה בצורה עקבית ומסודרת (ולחלוטין לא מפורטת מספיק) את סדר המאורעות לפי שעות, והסיקה מסקנות מיקרו־טקטיות בסוגיות שהציבור כלל לא מתח עליהן ביקורת. למעט החלק הקצר שעסק באירוע "הבית של פסי", שגם הוא לא חידש הרבה לעומת מה שכבר פורסם, ההודעה שבעקבות התחקיר עסקה בציון שעות, סדרי כוחות ומהלכי קרב. אם נהיה ישירים נשאל: את מי לכל הרוחות זה מעניין?
אני מקווה שיש עוד אלופים במילואים שמחפשים צרות מלבד האלוף במילואים מיקי אדלשטיין שהוביל את התחקיר הזה, מפני שכעת נדרש תחקיר מקיף לא רק על אירועי 7 באוקטובר, ולא רק על מה שקדם להם, אלא גם על ההתנהלות הרשלנית של דובר צה"ל והרמטכ"ל בהליך התחקור והצגת המסקנות לציבור אחרי הכישלון הגדול.
הזיכרון הקצר של גלי
אם ההיגיון של הלוי עובד, והשעה כשרה כבר לפרסום תחקירים בלי להטיל מורך בלב הלוחמים, אז כולם רשאים להיכנס עם המגפיים לבוץ המלבב הזה. זו המחשבה שחלפה השבוע בראשם של כל הגורמים הרלוונטיים להובלת הבדיקה האמיתית לאירועים: הממשלה, האופוזיציה ומבקר המדינה. אה, וגם בראשו של עוד גורם, שלא רלוונטי לאירוע אבל מוצא את עצמו רלוונטי תמיד: היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה.
בין הממשלה לאופוזיציה, ולמען האמת גם בתוך הממשלה העצמה, מתנהל ויכוח לגבי אופייה של ועדת החקירה הממלכתית שחייבת לקום מטבע הדברים. באופוזיציה טוענים שהממשלה מושכת זמן, טענה שאינה מופרכת כלל לאור הממצאים בשטח. בממשלה נשמעים קולות שכן רוצים ועדת חקירה, אך במתכונת שונה מהמקובל: הרכב פריטטי בבחירה משותפת של הקואליציה והאופוזיציה, ולא ועדה בראשות שופט עליון בדימוס כמקובל. באופוזיציה, כמובן, נדרכים בכל פעם ששומעים את המונח "בית המשפט העליון", ומתריעים מפני המשך ההפיכה המשטרית וכל הג'אז הזה.
לעומת החזית הלגיטימית הזאת, נפתחה השבוע עוד חזית שהיא כבר בגדר הזיה. ביום שני שלחה היועצת המשפטית לממשלה את עמדתה לבג"ץ, שעתיד לדון בקרוב בעתירה נגד הביקורת שבה פתח מבקר המדינה מול גופי הביטחון, וקבעה כי קיימת מניעה משפטית שיפתח בביקורת על אירועי 7 באוקטובר ומה שהוביל אליהם. אחרי שהנימוק שבו החזיקה עד השבוע בשם הרמטכ"ל וראש השב"כ – הסכנה שהתחקיר יסיח את דעת המפקדים – הפך ללא רלוונטי, בהרב־מיארה מצאה כיוון חדשני. לטענתה, אין בחוק מבקר המדינה סעיף שמסמיך אותו לערוך "ביקורת של היבטי מדיניות מובהקים, כמו גם שאלות אסטרטגיות הנוגעות למדיניות הביטחון של מדינת ישראל".
מה שמאפיין את כהונתה של בהרב־מיארה בתפקיד היועצת המשפטית לממשלה הוא שלעיתים לא רחוקות הטיעונים שהיא מציגה כבר חוצים את גבול המקוממים, ומפליגים אל מחוזות הגיחוך. האם לפני שכתבה את המילים הללו ושלחה לבג"ץ, היא לא טרחה לערוך בדיקה היסטורית קצרה של ביקורות קודמות שהובילו מבקרי המדינה בתחומי מדיניות ושאלות אסטרטגיות? הרי אפילו לאחר התמרון הקודם בעזה, מבצע צוק איתן, פרסם המבקר יוסף שפירא ספר עב כרס של ביקורת על המלחמה, שהפך לכר ניגוח נרחב בין חברי הממשלה והרמטכ"ל דאז. ומה לגבי הצוללות, נושא אסטרטגי בלשון המעטה, שזכה לכמה ביקורות מטעם מבקר המדינה? עוד דוגמאות: אירועי שומר החומות, משט המרמרה, מלחמת לבנון השנייה והרשימה עוד ארוכה. אין מנוס מההשערה שהבעיה אינה בסמכויות מבקר המדינה בחוק, אלא בזהותו של המבקר הנוכחי מתניהו אנגלמן – אדם חובש כיפה, שבעוונותיו הרבים מונה על ידי הדמון העליון נתניהו.
השופטים אשמים
הטענה השנייה של בהרב־מיארה יותר מתקבלת על הדעת. להשקפתה, המודל המתאים לתחקור של אירוע בסדר גודל תקדימי כזה הוא ועדת חקירה ממלכתית, בדומה לוועדת אגרנט שחקרה את מחדל 1973, ולא בדיקה של מבקר המדינה. בדיקה כזאת שתיערך במקביל, היא טוענת, עלולה לפגוע בפעילות הוועדה.
אכן, בנקודה הזאת בהרב־מיארה צודקת, אבל רק עד הנקודה הזאת. מפני שמבחינת בהרב־מיארה, בראשות ועדת החקירה שתקום יועמד שופט עליון בדימוס כנהוג, ואני מרשה לעצמי לשער שאם הממשלה תחרוג מן הכלל הזה היא גם תדאג לטעון שיש בכך מניעה משפטית. אך האמת היא ששופט עליון בדימוס אינו יכול לחקור עד תום את הגורמים לאירועי 7 באוקטובר, מפני שלבית המשפט העליון בעצמו יש חלק לכאורי באשמה, שצריך להיבדק עד תום.
כוונתי למדיניות שכפה בג"ץ בדרכו האגבית על צה"ל לנוכח הפגנות השיבה שהחלו ב־2018. כשאני הייתי חייל, בתחילת העשור הקודם, הנהלים בגבול עזה היו ברורים: השטח החשוף ליד הגדר חולק לקווי אזהרה דמיוניים, ומי שהתקרב יתר על המידה נורה. עם השנים החל מסמוס משפטי בהוראות הללו. חמאס, שהבין את המגמה, החליט לנצל את חולשת הרוח הצה"לית ולהתקרב במסות "לא חמושות" לגדר. בפעמים הראשונות הוא ספג – לא שחיי אזרחים עזתיים מעניינים אותו כמובן – כ־300 הרוגים. בתוך זמן קצר עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ, שחיבק כמובן את העתירה במקום להשליך אותה מכל המדרגות. צה"ל, שהבין לאן פני הדברים, העדיף להימנע מפסק דין שיקבע לו סטנדרטים מפורשים, והגיש עמדה שמתחייבת להפחית בכמויות הירי ולהכיל את האירוע. כך התייתרה לה העתירה, אך האפקט הבג"צי פעל.
מאז הפכו הפגנות הגדר לכלי נשק אפקטיבי בידי החמאס. כשנהרג הלוחם בראל חדריה־שמואלי הי"ד באחת מההפגנות המופקרות הללו, חשבנו שזה שיא העוול והאיוולת. היום, בדיעבד, אנחנו מבינים שזה היה הנזק הקטן יחסית. בחקירות של מחבלי נוחב'ה שנתפסו ב־7 באוקטובר נאמר שההפגנות שימשו ככיסוי למחבלי חמאס לצורך מיקוש מרחב הכניס לרצועה, לקראת יום הפלישה הצה"לי שידעו שיבוא בעקבות הטבח המתוכנן. ניתן גם להעריך שההתקרבות לגדר סייעה לאיסוף מודיעין מדויק על נקודות החולשה בה ועל תנאי המעבר לאופנועים וטנדרים, ואפילו לפגיעה ממשית בנקודות שונות בגדר כהכנה לפריצה.
ייתכן שכבר שכחתם, אך ימים ספורים לפני טבח 7 באוקטובר ההפגנות על הגדר בעזה חודשו באופן מפתיע וחסר הקשר. בתחילת אוקטובר, שבוע לפני הטבח, פרסמנו כאן ב'בשבע' כתבה על התחדשות ההפגנות על הגדר. לא היה לכך שום הקשר הגיוני. המומחים שהתראיינו לכתבה ניסו לשער את כוונת חמאס, והעלו כיוונים כמו הפעלת לחץ על קטאר שתעלה את סכום ההעברה החודשי לרצועה, או התמודדות של סינוואר עם לחץ מחמאס איו"ש להבערת השטח. מה שעוד יותר מעניין בכתבה שהזכרנו הוא שמתוארת שם עליית מדרגה בהפגנות בדמות הפעלת מטעני נפץ רבי עוצמה על הגדר ממש. על אלה, שוב, צה"ל היה מנוע מלהגיב בירי לנוכח התוויות בג"ץ והפרקליטות הצבאית.
פעולות ההטעיה, הערעור והמיקוש של חמאס במרחב הגדר כהכנה למבצע ה־7 באוקטובר הן שאלה כבדת משקל דיה כדי שלכל הפחות תיבדק לעומק במסגרת ועדת חקירה עתידית. כל בר דעת מבין ששופט בית המשפט העליון אינו יכול להיות מעורב בחקירה כזאת. זה כמו ש'אחים לנשק' יחקרו את שאלת כשירות חיל האוויר ביום הטבח (אם כי אחרי אות הנשיא שקיבלו שום דבר לא יפתיע אותי). ועדת חקירה היא אכן צורך, אך המבנה שלה הוא שאלה קריטית לעצם הלגיטימיות שלה. ועדה שתצליח לגייס מקסימום לגיטימציה ציבורית מכל קצות הקשת הפוליטית, ושתחקור בלי משוא פנים את כל הגורמים לאסון, יכולה להיות מנוע מצוין לתחילת תהליך השיקום שמדינת ישראל זקוקה לו. האם אני אופטימי שאכן תוקם ועדה כזאת? בשלב זה, לא.
לתגובות: [email protected]
***