בכל הקשור להשבת חטופים ומלחמה בטרור, הוכיחה ההיסטוריה המזרח תיכונית כי שכנינו היטיבו להבין גישה התקפית, שלא לומר אלימה ואכזרית. גישה לפיה איננו נתפסים בעיניהם כחלשים, סחיטים וכנועים בסופו של יום או משא ומתן.
הגישה ההתקפית, העמידה הקשוחה והבלתי מתפשרת על הדרישה לזכות בחזרה במה ששייך לעם ישראל ונלקח ממנו בעל כורחו, מוזכרת במקורותינו במספר אירועים מכוננים. אלו הוכיחו כי מה שלא הושב לעמנו בטוב - הושב בכוח, ומה שלא הושב בכוח הושב ביותר כוח. ברוח הדברים: "פותחים בכל הכוח ולאט לאט מגבירים".
זו השפה המדוברת במזרח התיכון מימים ימימה, שהמשתמש בה בתבונה זכה לכבוד, יראה והרתעה לתקופת מה.
זר, מי שאינו מוסלמי בעיקר, שלא השכיל לאמץ שפה זו ושגה בחזיונות אוטופיים על חיים בשלום, שוויון ואחווה במזרח התיכון- הוכיח כסילות וחולשה, חשף תורפה ולא זכה בחייו לשקט, שלווה ועדנה.
דוגמאות היסטוריות
בספר שמות ובהגדת הפסח, מתוארת נכונותו של פרעה לשחרר את בני ישראל מעבדותם רק לאחר שהוכה בעשר מכות מצרים. מכות כואבות במיוחד שזרעו פחד ומורא גדול בציבור, פגיעה קשה בכלכלה ולבסוף אבדות כבדות וכואבות מאד בנפש- "מכת בכורות". מכות מצרים הונחתו על פי העקרון הצבאי של רציפות והמשכיות- לחץ בלתי פוסק, בעוצמה משתנה, גוברת וקטלנית. רצף המכות הביא לערעור כושר המיקוח, העיקשות והאיתנות של פרעה, נוכח הדרישה הברורה והקשיחה שהציב מולו משה רבנו: "שלח את עמי".
לא מן הנמנע שככל שגברה עוצמת התקיפות (מכות) על מצרים, כן הופעל לחץ פנימי כבד יותר על פרעה לשחרור בני ישראל מצד בני משפחתו הקרובה, יועציו הנאמנים, מנהיגים מקומיים ושכבות העם השונות. אלו שהנזקים והסבל הרב, שהיו מנת חלקם, הפכו לבלתי נסבלים עד כדי מחשבות, ואולי אף מעשים, שהיה בהם כדי לערער על יציבות כס המלוכה והמשך שושלת הפרעונים. ככתוב בספר שמות פרק יב': "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים".
דוגמא מקראית נוספת לתפישה ההתקפית הבלתי מתפשרת, כנגד אויב הממאן להשיב את שחטף מעם ישראל, נמצאת בספר שמואל א', לאחר שארון הברית נלקח על ידי הפלשתים ככתוב: "גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים".
את כבודו הגזול של עם ישראל השיבו הפלשתים רק לאחר סדרת מכות שניחתו עליהם, בכל מקום ואתר בו הוחזק ארון הברית על ידם. המכות כללו פגיעה בכל דבר בעל ערך המקודש בעיניהם, כמו גם בגופם: "...וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן... וַתִּכְבַּד יַד יְהוָה אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם בעפלים [בַּטְּחֹרִים] אֶת אַשְׁדּוֹד וְאֶת גְּבוּלֶיהָ".
רצף אירועים אלו נתן את אותותיו ברוח הפלשתים וכושר עמידתם ודבקותם בהמשך החזקת ארון הברית בשטחם, מתוקף ההבנה הברורה שכל יום שעובר והארון נותר במחיצתם- ממית עליהם שואה וחורבן. העברת הארון מאשדוד לגת הייתה קטלנית בעבור תושבי המקום "וַתְּהִי יַד יְהוָה בָּעִיר מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיַּךְ אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל...".כשחפצו להעביר את הארון לעקרון, זעקו התושבים מפחד: "וַיְשַׁלְּחוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עֶקְרוֹן וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עֶקְרוֹן וַיִּזְעֲקוּ הָעֶקְרֹנִים לֵאמֹר הֵסַבּוּ אֵלַי אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לַהֲמִיתֵנִי וְאֶת עַמִּי".
שוועת העם הביאה לכינוס המנהיגים שהבינו כי המוצא היחידי והמזור לסבלם יהיה פשוט למדיי: החזרת ארון הברית לעם ישראל ללא תנאי, ככתוב: וַיִּשְׁלְחוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ שַׁלְּחוּ אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב לִמְקֹמוֹ וְלֹא יָמִית אֹתִי וְאֶת עַמִּי כִּי הָיְתָה מְהוּמַת מָוֶת בְּכָל הָעִיר כָּבְדָה מְאֹד יַד הָאֱלֹהִים שָׁם. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא מֵתוּ הֻכּוּ בעפלים [בַּטְּחֹרִים] וַתַּעַל שַׁוְעַת הָעִיר הַשָּׁמָיִם". בסופו של דבר הבינו מנהיגי הפלשתים את השיעור שעבר פרעה, ככתוב: "וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ". כך הושב ארון הברית לישראל לאחר שבעה חודשים, בתוספת פיצויים וללא תנאים. להבדיל מהקורה בימינו- עת נמצאים החטופים ברצועת עזה כבר מעל לתשעה חודשים, לתשומת לב "הרחמנים".
ברוח דברים אלו יש להמשיך ולפעול ברצועת עזה, ללא רחם ובזמן הקצר ביותר, בכדי ליצור אפקט בלתי ניסבל בקרב האויב. להביא את מנהיגיו והמחבלים המחזיקים בחטופים, או במידע על אודותיהם, לשחררם בהקדם וללא תנאים מוקדמים, ככל שנותר דבר מה בעל ערך ברשותם או בעבורם בכל רחבי הרצועה.
בעת החדשה ברור היה לכל מי שבא במגע עם חוטפים ומחבלים ערבים, שכל העתרות והסכמה לדרישתם במסגרת משא ומתן על שחרור חטופים, שלא לומר כניעה לסחטנותם, קידמה אירועים חמורים פי כמה ואסונות גדולים בהיקפים חסרי תקדים. בבחינת הייתה זו תזכורת כואבת לאקסיומה ש'כל כניעה גורעת מההרתעה ומקדמת את האירוע הקשה הבא'.
עובדה זו מכירים גם הערבים בעצמם, כפי שהוכיח המלך חוסיין המנוח בספטמבר השחור 1970, עת יצא לטהר את ממלכתו מהשפעותיו ההרסניות של הפת"ח בעיקר. ארגון הטרור בראשותו של יאסר ערפאת ימ"ש, שסולק בכוח וללא רחם מירדן ללבנון, לאחר שיחד עם שותפיו לטרור ביצעו פעולות עוינות בשטח ירדן ומשטחה, שהפכו לאיום ממשי על יציבות הממלכה. קדם ל"ספטמבר השחור" לחץ צבאי ישראלי על ירדן לפעול כנגד ארגוני הטרור, כמו גם אירועים פנימיים בממלכה כחטיפת חיילים ירדנים וניסיונות התנקשות במלך, בכוונה לערער את השלטון ולהפוך את הממלכה ההאשמית למדינה פלסטינית. מלך ירדן הנכחי, עבדאללה השני, למד מאביו המנוח שיעור משמעותי בהישרדות, יודע הוא מניסיונו כי חי הוא על חרבו וכניעה לטרור משמעותה אחת- אבדן הכתר... וגם ראשו.
עשור לאחר מכן, במהלך שנות ה-80' יושם אותו עקרון התקפי גם בלבנון על ידי הרוסים, שלמדו כיצד נכון וראוי להתייחס לערבים שנהגו לחטוף זרים. הרוסים הביאו לשחרור ארבעה מאנשיהם שחיזבאללה חטפו בביירות, באמצעות שליחת מסרים ברורים, חלקם מוחשיים ומדממים באריזות, לארגון הטרור השיעי. זאת כאמור בשפה מובנת, מקובלת וברורה שנגעה לעתידם של החוטפים, שולחיהם ומשפחותיהם, אם לא ישוחררו החטופים מיידית וללא תנאים מוקדמים.
גם במדינת ישראל יש ציבור יקר שמבין את השפה המקומית טוב מהשאר. שפה המניבה תוצאות מהירות, טוב מכל פוליטיקאי או גורם צבאי. בנובמבר 2022 החזירו בני העדה הדרוזית בתוך יומיים, בסיוע גורמים רשמיים, את גופתו של הנער טירן פרו מדליית אל כרמל, שנחטפה על ידי מחבלים בג'נין לאחר תאונת דרכים מקומית. יש להניח כי המשא ומתן הקצר התנהל בערבית "מעשית" שלא הותירה ספק בקרב החוטפים בדבר כנות כוונתם של המשחררים.
התקפה במקביל
סוגיה נוספת שיש להתייחס אליה הינה מידת החשיפה, הפרסום והעיסוק התקשורתי בעסקאות חילופי שבויים וחטופים. אופן העיסוק בנושא בכלי תקשורת רבים בישראל, משחק לרוב לידי האויב. כל מי שעוקב אחר התקשורת הערבית במזרח התיכון ייווכח בכך בנקל. לפיכך, יש לשקול היטב כל ידיעה ולהיעזר באמצעי תקשורת שאינם משדרים מסרי ייאוש וכניעה לכאורה, בכדי להבהיר מסרים ברורים ותקיפים לאויבינו. כאלו שבכוחם להצביע על יוזמות ישראליות התקפיות ולא "חלביות", לשדר עוצמה ונחישות ללא לבטים, התנצלויות ופחד מפני תגובה של "מתחסדים" שהוכיחו ולימדו את העולם שיעור ראשון ברצחניות, שני בצביעות ושלישי בהשמדה עצמית.
כך ולשם המחשה, יש להפעיל מנופים כלכליים ולחלט כספים שמשלמת הרשות הפלסטינית למשפחות המחבלים, כמו גם נכסים בבעלות משפחותיהם, באשר הם. זאת למטרת תמיכה במשפחות הנרצחים והחטופים, לניהול מסע בינלאומי מתוקשר שיפעיל לחץ על שחרורם וכיו"ב, תוך פרסום שהדבר נעשה מכספי רשות הטרור הפלסטינית וארגוני הטרור שתמכו במעשים הנפשעים ופועלים כנגד ישראל.
לבסוף, יש לפעול בנחישות, בעקביות ובמסגרת החוק (רצוי הצבאי המאפשר הטלת עונש מוות) לפגיעה מוחשית ברכושם, בחייהם ובמשפחותיהם המורחבות של המחבלים הרוצחים, סייעניהם ומנהיגיהם, כולל אלו הכלואים בישראל. זאת עד שיחליטו הם, בלחץ קרוביהם, יועציהם וחבריהם הנאמנים, להשיב את השבויים והחטופים לשטח ישראל ללא תנאי ושיהוי נוסף.
הפעלת לחץ עוצמתי, כואב, מתמשך ומתגבר על אויבינו עד טיפת דמם האחרונה, הוא שיהפוך את סוגיית החטופים והשבויים מנכס לנטל בעבורם, בעבור תומכיהם ובעבור מנהיגיהם.
תובנה לסיכום
המלחמה ביננו לערבים הינה ביסודה מלחמת דת. נקודה. אין הסדר או הסכם מדיני שיפתור אותה לשיטתם של האחים המוסלמים וחבריהם, למעט התאסלמות, השמדה או גלות היהודים הציונים מכל אדמות האסלאם.
את השיעור שעברו פרעה והמצרים לפני למעלה מ-3300 שנה ולאחריו התזכורת שקיבלו סרני הפלשתים, יש להזכיר עתה לערבים ברצועת עזה ובכל רחבי המזרח התיכון, בכוח וללא מורא. רחמים על אויב במזרח התיכון נתפשים כחולשה, את שנלקח בכוח ובעורמה יש להשיב בכוח ומתוך עצמה. פגיעה בכבוד הינה דבר בלתי נסלח במזרח התיכון, על כן דינו של הפולש לשטח ישראל במטרה לרצוח, לבזות ולחטוף ילדים רכים, נשים ואזרחים מבוגרים ותמימים- השמדה.
ה-7/10 הינו אירוע בקנה מידה תנ"כי שעובר על עם ישראל. לפיכך על האויב לשלם מחיר כבד מנשוא שייצרב במורשתו לדורי דורות. לא כניצחון כפי שמצטייר הדבר עד כה בקרבו, אלא כהפסד מוחץ שלא היה כדוגמתו, בגדר היה זה "ניצחון פירוס"- עוד ניצחון כזה ואבדנו.
כשם שמטיבים הערבים לזכור אירועים משמעותיים בעת החדשה, כתבוסת ומנוסת ה"נכבה" של 48' וה"נכסה" של 67', כך הגיע זמנה של ה"נגחה" 23'. הדבר ידחק באויבינו לשלח, מיוזמתם ובשארית כוחותיהם, את החטופים אל משפחותיהם בישראל במהירה וללא התניה.