אביב, הוא נער מוכשר עם יכולת שירה יוצאת דופן, שחולם להופיע על הבמות הגדולות ולשיר בפני אלפי אנשים. אולם, המחויבות למשפחה, למסעדה של סבתא והסביבה בה גדל, דורשים ממנו להפסיק לחלום ולהתחבר למציאות.
ההצגה החדשה מבית היוצר של תיאטרון אספקלריא, "חתול רחוב", מציגה את סיפורם של החולמים על העתיד, אבל תקועים בעבר. על המאבק בין החיבור למשפחה, למורשת, למקום בו גדלנו, ולשאיפה שלנו לפרוץ קדימה ולהגשים את החלום.
"יש נושאים שמלווים את החברה הישראלית משחר הקמתה, ועדיין אנו מאמינים שיש צורך בלתי פוסק להעמיק בהם כדי להעמיד חברה מתוקנת, אומר לנו חגי לובר, מייסד והמנהל האומנותי של תיאטרון אספקלריא: "ההצגה מעצימה את הקונפליקט בין הפרטי והלאומי, בין המשפחה והשורשים להגשמה עצמית, האם העבר שלנו הוא נטל או נכס? דילמות שהעיסוק בהם מברר את תפקיד ה"חוליה" שאנחנו ממלאים, בשרשרת הארוכה של עמנו.
אנו רואים חשיבות להעלות את ההצגה בעת הזו, כדי לחבר את הצופה לשאלה: היכן עובר הגבול בין האחריות על ההתפתחות האישית לאחריות על הסביבה שלי? חתול רחוב אמנם מביאה סיפור אישי-פרטי, אך אנו מקווים שחווית הצפייה תעיר בנו הקשר רחב יותר של "מאין באנו, ולאן אנחנו הולכים".
"כשקיבלתי את הטקסט הזה הרגשתי שיש לפני פושטק, או ׳ערס׳ כמו שאומרים ברחוב, משהו גס, פרוע, אלים אבל גם נוגע ללב, וכמובן מצחיק עד דמעות, כאילו שהומור זה הנשק שלו לשרוד בג׳ונגל המקומי ממנו הוא בא", מספר ינון שאזו , במאי ההצגה ומוסיף: "זה החזיר אותי לילדותי בשכונת קטמון בירושלים, והזכיר לי את הניצוץ בעיניים שהיה לי כשהבנתי שאני יכול להצחיק, לרגש ולהראות לעולם שגם אחד כמוני יכול להצליח.
ממש כמו סיפור דוד וגלית שכל כך טבוע בהוואי הישראלי, איך אדם קטן ופשוט כרועה צאן יעמוד מול ה׳מיינסטרים׳ המאיים, ויתגבר על איש ענק ועטוף נחושת?! אז צללתי לתוך סיפור המחזה ועיבדתי אותו וקירבתי אותו אלי בכל הרבדים, הסבתא הפכה להיות אמא שלי, הניב המרוקאי-ערבי השתנה לניב מרוקאי-צרפתי כמו שגדלתי עליו, וכך הפכתי את כל שאר הדמויות ל-אספקלריה של חיי. ליהקתי קבוצת שחקנים צעירים ויצאנו לדרך, יחד יצרנו בונבוניירה מקומית.
"בחברה הצרכנית של ימינו המתמסרת לגלגל האוגר עליו היא רצה, אנו נאלצים להתמודד עם הישרדות תמידית מול תובענות החיים מספר גיא דורון – מחזאי ההצגה' יש המביטים קדימה וחוזים את העתיד ומכינים לו תשתית טובה בהווה. מספקים לעצמם את היכולת והאמונה במסלול בו בחרו. וישנם שחיים את הרגע, את הזמן הנתון למול עיניהם, שואפים, נושמים ומתקיימים ותו לא.
נדחקים במרץ החיים ומוותרים על חלומות אל מול המציאות היומיומית הקשה. הם איבדו אמון בעצמם וביכולותיהם ויצרו מעין תקרת זכוכית שאינה קיימת באמת לעתידם".
המחזה מבקש במבט קומי ועממי לשבור את אותה תקרה דמיונית שנוצרה ואולי והלוואי היה זה שכרנו.
שעה מהנה ומרתקת. 31.7 ו- 26.8