תשעה חודשים וחצי נמשכת מלחמת "חרבות ברזל" (שם זמני) וסופה מי ישורנו...
מידי שבוע נכתבים עוד ועוד שירים ברוח המלחמה הכי ארוכה שחוותה מדינת ישראל מעודה, וכך נחשפתי לשיר המרגש ששרים אהרון רזאל ואביאל סולטן, שיר שכתב אביב גטסוף מהישוב עלי לזכר חבר נפשו רס"ר צביקה לביא הי"ד, לוחם עוצבת האש שנפצע אנושות בצפון רצועת עזה וכעבור 3 שבועות בכ"ט בכסלו תשפ"ד (12.4.93) נפטר מפצעיו.
כזה היית
מילים: אביב גטסוף
לחן: אהרון רזאל
רק חיוך אחד והכל כבר בסדר
הלב שלך מרפא לנשמה
אתה איתי עד סוף העולם ומעבר
הכי חשוב לבוא מאהבה
איך אתה מתרגש ומודה על רגעים קטנים
שקיעה כתומה באור אחרון
משחק במרפסת עם הילדים תופסת
חיבוק אף פעם לא עוזבים ראשון
לא עוזבים ראשון
רואה את כל הטוב שיש בכל אחד
אזכור אותך יחיד ומיוחד
ואיך שפעם נפלתי אמרת לי תראה
תמשיך בדרך קצת זה גם הרבה
איך עשית הכל לשם שמיים
גיבור ורגיש טהור עיניים
משחק במרפסת עם הילדים תופסת
חיבוק אף פעם לא עוזבים ראשון
לא עוזבים ראשון
תבוא פשוט אתה אומר
תהיה אתה ולא אחר
תבוא פשוט אתה אומר
כזה היית
חבר
רק חיוך אחד והכל כבר בסדר
הלב שלך מרפא לנשמה.
פניתי לאביב גטסוף וביקשתי שיספר לי על חברו צביקה הי"ד. בטרם אצטט את מה שסיפר לי אביב, אקדים ואומר שבתום השיחה עמו נזכרתי בשירה של נעמי שמר ז"ל "אנחנו שנינו מאותו הכפר". לו היתה נעמי שמר איתנו אולי הייתה כותבת שיר על חברותם הנדירה של צביקה ואביב מעלי.
וכך סיפר לי אביב גטסוף: "צביקה ואני הכרנו לפני חמש שנים בישיבת "בני דוד" לבוגרי צבא בעלי. שנינו למדנו בתכנית "תכנית חי רועי" (ע"ש רס"ן רועי קליין הי"ד) שמשלבת בין לימודים בישיבה ללימודים באוניברסיטה. שנינו התחלנו ללמוד עבודה סוציאלית. היינו גם חברותא בישיבה וגם נסענו יחד ללימודים באוניברסיטת אריאל. היינו זוג כמעט יחיד בין בנות. נשמנו אחד את השני שלוש שנים והנשים שלנו היו צוחקות עלינו שאנחנו יותר ביחד מאשר איתן. לילדה הקטנה שלו בת שנה הוא קרא אביב... אמרתי לו: חברים חברים אבל לא צריך להגזים. גם אחרי שסיימנו את התואר יצאנו לעבודה בראש העין. הוא עבד בהוסטל של בריאות הנפש והתמכרות לסמים ואני בהוסטל של בריאות הנפש. נסענו יחד לעבודה.
"יום לפני המלחמה, ליל הושענה רבא, יום חמישי, הוא שלח לי הודעה: 'אולי נלמד ביחד?' אמרתי לו: 'תבוא לסוכה שלי בלילה'. הוא בא אלי בעשר בלילה, אבל במקום לימוד משותף גלשנו לשיחת נפש. ישבנו בסוכה שלי עד אחת בלילה ודיברנו על החיים, המהות, ועל סוגיות מהעבודה ועל עבודת הקב"ה בעולם המעשה... ואז באחת וחצי בלילה אמרנו: 'טוב, כדאי שנתקפל'. ליוויתי אותו החוצה ואז אמרתי לו חצי בצחוק: 'וואי צביקה, פדיחות. התחלנו ללמוד תורה ובסוף גלשנו...' הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: זאת תורת חיים. וכך נפרדנו.
"כעבור יומיים פרצה המלחמה ושנינו גוייסנו למילואים. היינו בקשר וואצאפ. ואז ב-20.11.23 נפצע צביקה באורח אנוש. בדיעבד נודע לי שכשצביקה נפצע, החובש שטיפל בו לא חשב שהוא ישרוד וביקש ממנו למסור מילות פרידה למשפחה. בשארית כוחותיו, צביקה הצליח לומר מילה אחת, את מילתו האחרונה שהייתה תמצית חייו: 'אהבה'.
"אחרי 3 שבועות הוא מת מפצעיו.
"מאז לכתו של צביקה, הגעגוע אליו הוא גדול. במהלך המילואים לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, במיוחד בשעות השמירה הדוממות של הלילה. באחת מהן חשבתי עם עצמי איך לעבד את האבדה שלו, ואז עלה בי הרצון לכתוב לו שיר. צביקה היה אדם מוזיקלי וניגן על גיטרה ופסנתר לכן זה מאוד התחבר לי. גם לנו היה חיבור דרך המוזיקה והיינו שולחים אחד לשני שירים שאהבנו. כמה יקר היה לי הקשר המיוחד עם צביקה שהיה מלא בטהרה, אמת וטוב. רציתי שהעולם ייחשף לטוב הזה שצביקה הביא איתו, וכך מצאתי את עצמי פונה לאהרן רזאל. לא ידעתי בדיוק מה יקרה אבל הייתי נחוש בדעתי ושלחתי לו את המילים... בהליך מופלא של מפגשים, שיחות טלפון, שליחת סקיצות ועבודה משותפת השיר הזה נולד.
עד כאן דברי אביב גטסוף, שבזכותו נזכור את צביקה לנצח.
אני כהרגלי נזכרתי בשיר על צביקה שהתנגן ברדיו בימי ילדותי: "צביקה א' צביקה ב' צביקה ג'".
צביקה א' ב' ג'
מילים: דידי מנוסי
לחן: יוחנן זראי
צביקה א', צביקה ב', צביקה ג',
על שלושתם רצינו פעם לספר,
צביקה א', צביקה ב', צביקה ג',
כל אחד שוה שלושה, אם לא יותר!
לשלושתם היה שפם ארוך כסרט,
ושלושתם ירדו איתו אל המחתרת,
וכדי שלא יכירו, הם שינו את שמם כעת,
צביקה ג', צביקה א', צביקה ב'.
בפלמ"ח היתה פרובלמה שהציקה,
כי אין ג'וב, אף לא קטן, שאין בו צביקה,
אך אף פעם לא ידענו, מי מהם צריך לצאת,
צביקה ג'? צביקה א'? צביקה ב'?
צביקה ג', צביקה ג',
צביקה א' , צביקה א',
צביקה ב',
ל ל ל...
אם כבר מתאספים לשתות קפה בערב,
ולשיר שירים על שיבולים וחרב.
הן בלי צביקה אין שום קומזיץ, בלעדיו הכל שובת,
צביקה ג', צביקה א', צביקה ב'.
איזו יד את המחסן אתמול הריקה,
מי סחב עופות בלול? ברור, זה צביקה!
אך, אימרו נא, איזה צביקה יענש פה על החטא?
צביקה ג'? צביקה א'? צביקה ב'?
צביקה ג', צביקה ג',
צביקה א', צביקה א',
צביקה ב',
ל ל ל...
יום אחד אגרת את הגדוד הדביקה
וכתוב בכתב נשי "למסור לצביקה!"
מה קרה? עובדי הדואר לא יודעים למי לתת,
צביקה ג'? צביקה א'? צביקה ב'?
בין החברה הרכילות מיד אז קמה,
שלצביקה חברה נמצאת אי שמה,
אך שלושתם הסמיקו יחד ואמרו "זה לא אמת!"
צביקה ג'? צביקה א'? צביקה ב'.
צביקה ג', צביקה ג',
צביקה א', צביקה א',
צביקה ב',
ל ל ל...
יום אחד למחלקה הגיע קשר,
ויצאנו בו בלילה אל הגשר,
ומובן שאת החומר רק שלושה יכלו לשאת,
צביקה ג', צביקה א', צביקה ב'.
למחרת בשורה רעה כל כך הזעיקה,
כי משם איש לא חזר, אפילו צביקה...
ואנחנו לא שאלנו, לא שאלנו מי המת,
צביקה ג'? צביקה א'? צביקה ב'?
צביקה ג', צביקה ג',
צביקה א', צביקה א',
צביקה ב',
ל ל ל...
את השיר כתב העיתונאי, הסטיריקן והפזמונאי דידי מנוסי בשנת 1958, שנת העשור למדינה, להצגת "הפינג'אן" או "ילקוט מוסיקלי ב-12 כזבים" (המספרת על גיבורי "ילקוט הכזבים") שכתבו אורי סלע ואלכס חסיס. המחזה אותו הציג תיאטרון "זירה" היה אמור להיות גולת הכותרת בפסטיבל התיאטרון הישראלי בתערוכת העשור.
במילות השיר מזכיר דידי מנוסי את הקומזיצים של הפלמ"ח, ואת פעולת "ליל הגשרים". ואכן משנדרשים לתולדות חייו של דידי מנוסי, מסתבר שהתגייס לפלמ"ח בגיל 17. במלאת שש שנים למותו כתב עליו הפזמונאי, המתרגם והמחזאי אבי קורן "שהיה בן 17 הוא התגייס לפלמ"ח. אף שהשתתף בקרבות על כיבוש צפת ואשקלון ובהגנה על קיבוץ נגבה, הוא לא נחשב כחלק מ"חבורה שכזאת", חבורת הסופרים והמשוררים שנודעו כדור הפלמ"ח... אני לא יודע בכלל מה אני נחשב", אמר ליואב גינאי בתוכנית "לגעת ברוח". הוא נימק את זה בכך שתמיד חי את חייו בדרך שרצה, כמו שרצה. "לא הספקתי לייצר לעצמי שם של דור פלמ"ח. לא הייתי חלק מהקבוצה הכבודה שנישאת על כפיים".
ומי היו חברי שלישיית הפינג'אן ששרה את השיר? לגבי שניים מהם יש קונצנזוס - ראובן שפר ושמעון בר (חברי "רביעיית מועדון התיאטרון") את שמו של החבר השלישי לא הצלחתי לגלות. הפסנתרן, כתוב על התקליט שנשלח ל"קול ישראל" הוא יוחנן זראי.
והנה סיפרנו כאן על ארבעה צביקה שנפלו בקרב על תקומת ישראל: שלושה פלמ"חניקים (מדמיונו של דידי מנוסי) שנפלו ב"ליל הגשרים" ובחור אחד אמיתי שכולו אהבה, צביקה לביא מעלי, יהי זכרו ברוך!