אתמול התרחש אירוע מכונן שקשה לעבור עליו לסדר היום. בבית המשפט העליון בירושלים, עמדה אישה אחת אמיצה, איריס ברנשטיין שמה (רעייתו של חיים, אביו של סא"ל יונתן צור הי"ד, מג"ד גדס"ר הנח"ל שנהרג בקרב בשמחת תורה), שבמשך ארבע דקות ביטאה באומץ וזקיפות קומה את מה שהרוב השפוי בעם היהודי רוצה לומר כבר זמן רב.
אנו רגילים לצעוק לרוח את תסכולינו מחבורת המנותקים היושבת בבג"צ, ומרוויחה משכורות עתק מדאגתם לרווחת מחבלים אנסים ורוצחים, ומדאגה כנה לביטחון התזונתי של ערביי עזה. רמות התיעוב והשנאה שרוחשים אזרחי ישראל למקום הזה, הרקיעו שחקים בזמן המלחמה הזו, אך מעולם לא ניתן לנו התענוג המפוקפק לומר להם בפנים את מה שאנו חושבים עליהם.
שהרי הם, בני-האלים, לא מכבודם להתערב עם האספסוף או לשמוע את זעקתו. הם לא נבחרי הציבור, והם לא חייבים לו דין וחשבון. הם מוקפים חומות גבוהות של ניתוק וניכור, כנראה גם אין להם ילדים בחזית, ומשמר בתי המשפט שומר היטב שלא ישמעו חלילה את זעקת הלוחמים והמשפחות השכולות. עולמם המנותק היה שלו ורוגע עד שבאה איריס, והטיחה בהם את האמת החדה עד כאב:
"שמי איריס בת שרה, אמא יהודיהבארץ ישראל. מתביישת לעמוד כאן בדיון המביש המשפיל את חיילי צה"ל ואת כבוד העם הנלחם על חייו... זו בגידה במולדת.. אוכלוסיית האויב מוזמנת להתפנות מכאן בהקדם.. באתי לכאן כדי למחות ולצעוק, לזעוק את קול העם השפוי היושב בציון מחוץ לאולם המנותק הזה.. באנו לומר לכם: תתביישו שאלו הדברים שמעסיקים את בית המשפט בארץ ישראל בזמן מלחמה.. באנו לומר: העם מתבייש! העם לא איתכם! שופטי העם, על איזה עם אתם מגינים בזמן מלחמה?!.."
לפני התוכן הנהדר, שימו לב לטרמינולוגיה של איריס: שלל סופרלטיביים יהודיים וציוניים. שפתהּ היא שפה לאומית, כללית, פטריוטית. כך מדברת אישה בריאה שלא ניזוקה מזוהמת הקרנות הפרוגרסיביות, או מתרעלת ערוצי התעמולה.
כחושך המבחין את האור, כתשליל לתמונת המציאות הברורה, תגובת מ"מ נשיא בית המשפט עליון, השופט עוזי פוגלמן, אישרה לחלוטין את הניתוק בו הוא מואשם:
"תודה לגבירתי. הדברים באמתלא קונבנציונאליים, אבל אני באמת משתתף בצערה של גבירתי. באמת מחבקים את כל האוכלוסיה שהיתה חשופה למוראות המלחמה. יחד עם זאת, צריך לזכור, הציבור פה הוא לא ציבור של משפטנים, אז אני אנסה במשפט אחד להסביר.. מדינת ישראל היא לא מדינה שדומה לאויביה, היא מדינת חוק.. היא שומרת על ההתחייבויות הבינ"ל.. אז אני מבין שקשה לכם קצת להבין את זה, או להשלים עם זה, אבל אני מקווה שתחשבו על זה ואולי תפיקו לקחים לגבי העתיד, לגבי תפקיד בית המשפט, אבל כמובן שכל אחד יכול להישאר באמונתו.. ושוב, משתתפים בצער.."
לא האמנתי למשמע אוזניי: זה מה שיש לך לומר על דבריה של איריס, שהם 'לא קונבנציונאליים'?! אולי עדיף: דברים 'נכוחים' או אפילו 'כואבים'? כלומר, הוא לא שמע אמת בטענותיה, גם ברגש העמוק שבדבריה הוא לא הבחין, כמו אדם מפהק שמסתכל בשעמום על קוף הוא מפטיר שזה 'לא קונבנציונאלי'..
הלאה: הוא משתתף בצערה של איריס. כאילו אירע למשפחתהּ תאונת-דרכים מצערת. איך אפשר אחרי כל השיח הלאומי שלה, לקמט הכל ל'צערה של איריס', אין כאן פגיעה בכבוד האומה? אין מיליונים של אזרחים פגועים ומתוסכלים מאחוריה?
נמשיך: הוא לא מחבק את תושבי עוטף-עזה, אלא את האוכלוסיה (אנשים, לא עם. פרטים, לא קולקטיב). אגב, לאיזו אוכלוסיה התכוון כבודו? האם התכוונת גם לאוכלוסיית עזה?
עוד: היתה חשופה למוראות המלחמה, לא יהודים שנשחטו ונאנסו על ידי פורעים ערבים בני-שטן, אלא עיקר הטראומה מתמצית בכך שהיו 'חשופים', לְמה? לא לאלימות ברברית שאין לה מקום בחברה אנושית מתורבתת, אלא ל'מוראות המלחמה', כלומר, באסה, יש מלחמה. במלחמה שני הצדדים חוטפים. מלחמה זה לא כיף לאף אחד. ויש לה נוראות ומחירים משני הצדדים. אין טוב ואין רע. אין קורבן ואין תוקפן. אין צדקת המלחמה, אין ערך ואין דרך. המלחמה היא נוראה, לא מי שהחל בה. האלימות היא הבעיה, לא האנשים האלימים. פרוגרס על סטרואידים.
אתם עדיין לא מבינים את פניני חוכמתו של האציל פוגלמן?
זה מפני שאתם לא ציבור של משפטנים, אלא אספסוף נבער, אז אתם לא דוברים את השפה הנכונה אלא להג-בּבּוּני לא מובן, אז אנסה במשפט אחד להסביר לכם.. פה זה מדינת חוק. הבנתם? אין מסורת, אין מורשת, אין סיפור לאומי, רק חוק. ובכן אדוני, אני רק שאלה: מי מחוקק את החוק? נכון, נבחרי העם. כלומר העם מחוקק על ידי נבחריו. אז מדוע אתה לא מפספס שום הזדמנות לבטל את בחירת העם?!
טוב, אני מבין שקצת קשה לכם להבין את זה.. די. נגמרו לי המילים. מול התנשאות ויהירות כזו אני כבר לא מסוגל להגיב. אולי כדאי שאפיק "לקחים לגבי העתיד" ואבדוק מה דפוק אצלי שלא זכיתי להבין את בני-האלים, ואחשוב אלף פעם שוב לפני שאעיז להטיל דופי בטוהר וביושר בית המשפט הנכבד הזה. אה, אני יכול להישאר באמונתי? תודה באמת. הבנתי, אני יכול להמשיך להישאר אספסוף נטול-זכויות? כן, הבנת נכון. אבל פעם אחרונה שתעז לדרוך כאן ולהביע בחוצפה כזו את דעותיך הפרימיטיביות. ושוב, משתתפים בצער...
ומה הכי נורא?
שזה לא טקסט מהוקצע שנכתב מראש, אלא דיבור אינסטינקטיבי של מ"מ נשיא ביהמ"ש העליון. כך הוא חושב, וכך הוא חי. והכל בחיוך זחוח ודיבור מתנשא ומתקתק.
"כל הדמעות, הכאב, שבקעו מהלב, עוד יצמיחו עולם.
שדות, פרדסים של אמת..." שדות של איריסים.
הכותב הוא חבר ארגון 'תודעת זהות' ומרצה במיזם 'דור הניצחון'.
לתגובות: [email protected]