
רבים מנסים לנחש על מה ידבר ראש הממשלה בנאומו היום בפני בית הנבחרים האמריקני כדי לתקן את הנזקים שביידן והדמוקרטים גרמו לברית בין ישראל וארה"ב ולהרתעה של מדינת ישראל בתקופת המלחמה.
בראשית המלחמה ביידן העניק לישראל חיבוק דב, אך עד היום רבים בהנהגה ובציבור בוחרים לעצום עיניים ומעדיפים לראות בו את גדול המנהיגים הפרו-ציוניים שקמו בארה"ב. הסנקציות, הצווים, אמברגו הנשק החיוני, השפלת מנהיגי ציבור נבחרים שלנו, ועוד התירו את כל הרסנים האנטישמיים של המוסדות הבינלאומיים והכשירו את הדה-לגיטימציה המדינית לישראל, מנהיגיה, אזרחיה וקציני צה"ל. לכאורה, פרישתו מעוררת הרחמים של הדב האמריקני מאפשרת להניח לעיוורונם של מעריציו בישראל אלא שמדובר בחיה פוליטית פצועה שהסכנה האמיתית הצפויה מכוונה עודנה לפנינו.
רגע לפני שקיעתו הסופית של ביידן, אחרי ה-5 בנובמבר, ועד כניסתו של מחליפו לבית הלבן, ירצה להטביע את חותמו האישי בדפי ההיסטוריה והוא עלול להצהיר על הכרה במדינה 'פלסטינית'. הכרה שתהווה רעידת אדמה מדינית בעוצמה כזו שספק אם אי פעם ניתן יהיה לתקן את נזקיה.
כל שאננות מצד ממשלת ישראל למהלך הריאלי הזה, תהיה מגה-חמורה ממחדל ה-7 באוקטובר. אישור עמדתה של הכנסת בשבוע החולף נגד הקמת מדינת אויב בשער, ברוב קולות, אין די בו כדי לבלום את המהלך ויש לנקוט במהלכים מדיניים נמרצים, יצירתיים, נועזים להקדים תרופה למכה המדינית לשם כך, ותרופת הפלא שמוכיחה את עצמה לאורך ההיסטוריה היא לא אחרת מהחלת הריבונות, כפי שעשה בן גוריון ב-48', כפי שעשה טראמפ במהלך כהונתו כנשיא ארה"ב ברמת הגולן ובירושלים, וכפי שבצלאל סמוטריץ' עושה בחלק משטחי C ממש בימים אלה.
בבית הנבחרים, נתניהו לא יכריז הערב, שעון ישראל, על ריבונות. עם זאת, אחד המהלכים המרכזיים שהוא יכול לעשות במסגרת נאומו הערב, נוגע למישור התודעתי.
לראש הממשלה ישנה הערב הזדמנות נדירה לכייל מחדש את תודעת הברית הרעיונית המשותפת בין המדינות ושתי האומות, ולהבניה מחודשת של השיח הציבורי בארה"ב על המחויבות הדתית-מוסרית-היסטורית העומדת בשורש הברית בין ארה"ב לישראל.
זו איננה משימה קשה במיוחד: בנאום ההכתרה שלו, ב-1801, תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי ומהאבות המייסדים, ביקש מאזרחי האומה האמריקנית: לבטוח באל 'אשר הוליך את אבותינו כהוליכו את בני ישראל בימי קדם מארץ מולדתם ונטע אותם בארץ זבת כל צורכי החיים ומנעמיהם'.
ג'פרסון לא היה לבד. סמואל לנגדון, נשיא אוניברסיטת הרווארד בשלהי המאה ה-18, ראה במדינה היהודית העתיקה דגם השראה מופתי לארה"ב המתהווה. הוא היה מתהפך בקברו לו ידע מה עוללה קלודין גיי, הנשיאה המתפטרת, לצאצאי המדינה העתיקה שאותה העריץ. כשהאבות המייסדים עשו את צעדיהם הראשונים במאה ה-18 ביישובה של אמריקה וכוננו את החוקה להבטחת זכויות העמים לחירות, הם שאבו השראה רוחנית מן התנ"ך. ב-1935 הוצב פסלו של משה עם לוחות הברית בעברית, באגף הדרומי של בית המשפט העליון, הסמוך לבית הנבחרים. אף בקונגרס ניצב פסל דומה. האבות המייסדים העניקו למאות ערים וכפרים שמות מקראיים על שם ערים, ישובים ודמויות מן התנ"ך - כמו: 'שלם' , ציון, בית לחם, שילה, חברון, בית אל, גלבוע, שרון, יריחו, אפרתה, תבור, ועוד. הדוגמאות רבות. ולא כאן המקום לפרט עוד.
הבחירה של האבות המייסדים לשאוב השראה רעיונית מעקרונות החירות והצדק שהעניק התנ"ך לעם היהודי ולהנכיח את הסמלים התנ"כיים המייצגים עקרונות אלה במרחבים בהם מתקבלות ההחלטות השלטוניות, מתגבשת מדיניות, ונעשה צדק ומשפט על ידי מנהיגת העולם החופשי, היא בחירה המעידה על הכרה בחשיבותן התרבותית וההיסטורית של יהודה ושומרון כערש התרבות וערכי הליבה שעיצבו את הציוויליזציה המערבית ואת הדמוקרטיה.
מעמד נשיאת נאומו של ראש הממשלה הערב, הוא הזדמנות מדינית היסטורית לחידוש הברית אם יכוון דבריו לשורשיה ההיסטוריים. זהו השיח ההיסטורי התנ"כי, שמסוגל להתמודד עם מכבסת המילים המשיחיות 'מזרח תיכון חדש', 'הסדרים אזוריים', 'מדינה 'פלסטינית', ולהעמיד באור נלעג את ההמצאה של 'עם' 'פלסטיני'. רעיונות אלה אינם מעידים רק על כושר השיפוט המוסרי הירוד של אויבינו אלא מסכנים את ישראל ואת בת בריתנו הרעיונית והאסטרטגית.
אויבינו תוקפים לא רק את הברית המשותפת בינינו. הם תוקפים את ערכי החירות והצדק המשותפים שלנו. ערכי יסוד אסטרטגיים, מעיינות חיים, בני למעלה מ-3000 שנה. ארצות הברית לא יכולה לנטוש את המעיינות הללו לטובת אשליה 'פלסטינית' זמנית חולפת.