פרישתו של הנשיא ביידן מהמרוץ לנשיאות זכתה לתשואות רבות במיוחד בימין הישראלי. בדברים שאכתוב כאן אינני רוצה להתייחס לאופי נשיאותו של ביידן ולמידת תרומתו למדינת ישראל, אלא לנו, הצופים מהצד. ונכון יותר לומר, אלו שמניעים את גלגל העולם דרך הרשתות החברתיות.
הרשתות החברתיות הן מעגל לחץ שקשה מאוד להבין אותו למי שלא נמצא במעמד ציבורי. אם פעם היינו יכולים במקסימום להתלונן על מנהיג כזה או אחר במעגלים חברתיים ומשפחתיים או בצעקות על הטלוויזיה, היום יש לנו כלי תקשורת אישי לעשות זאת בכל זמן נתון. והתוצאה היא מה שאנו רואים לנגד עינינו בשנים האחרונות. בחירות חוזרות וחילופי שלטון צוברים תאוצה בעשור האחרון בכל פינה בעולם. דוגמאות לכך מצינו בספרד, ביוון, באיטליה, בצרפת, בבריטניה, בגרמניה, בעולם הערבי ובישראל.
העולם משתנה. השינוי שקרה כאן בעשרים השנים האחרונות עבר לידנו כמי שחיים את היומיום, אך אם יקום לתחייה מישהו שהיה בתרדמת, הוא לא יזהה את העולם שבו נרדם. אנחנו חושבים אחרת, מגיבים אחרת, מתנהלים אחרת ובעיקר מתקשרים אחרת. המעורבות שלנו בניהול מערכות שונות במדינה - כל אחד ועניינו - גבוהה הרבה יותר מאי פעם. היכולת להגיע ישירות למנהיגים, לשוחח עימם, להציב להם שאלות, לראיין אותם, ללגלג עליהם ולמתוח עליהם ביקורת לא הייתה מעולם כפי שהיא נהוגה כיום. זה מחולל שינוי עצום בעם ושינוי עצום במנהיגיו.
העולם שלנו נמצא במבחן תמידי. האח הגדול רואה הכול ומרגיש הכול וגם דואג שכולם יראו הכול. אם פעם היו המכורים ביותר מקשיבים לשתי מהדורות חדשות בשעה ברשת ב' ובגל"צ, והיו יכולים לצפות בחמש אחר הצהריים ובשמונה בערב בחדשות ובאקטואליה משודרת, היום כל מי שסקרן לאקטואליה יכול לקבל ממנה מנות גדושות ובלתי נגמרות סביב השעון. זה יוצר תקשורת נגישה יותר, מעורבות גבוהה מאוד, וקצב מבהיל של מידע שרץ כל הזמן. מידע ללא עיכול.
רובנו עובדים בעולם החדש הזה 24 שעות ביממה, בשעות הערות ובשעות השינה. אנו רואים חומר מעובד, מכניסים אותו לקופסת תובנות עם גבולות גזרה מוגדרים לפי עמדתנו הפרטית, ובדרך כלל מוציאים מיד את המסקנה המתבקשת כמה הצדק שלנו איתן, כמה העוול של האחר גדול, כמה המדינה/המנהיגים/הצבא/כולם גרועים או מושלמים. לפי נתוני הקופסה.
לכמות המידע העצומה מצטרפות הרשתות החברתיות. הן לא באמת חברתיות אלא משמשות כמראה תמידית שאנחנו עומדים מולה רוב שעות היממה. הרשתות מראות לנו עמדות ודעות שאנו מזדהים איתן ובעיקר אנשים כמונו. מדי פעם הם מגרים אותנו בעמדות הפוכות, אך צדקתנו מקבלת ב־90 אחוזים מהזמן חיזוקים מאנשים שזהים לנו בעמדותיהם. פייסבוק וטוויטר מזהים אותם באלפי פרמטרים, ונותנים לנו את המידע שאנחנו רוצים ואוהבים לקבל. וממילא כשאנחנו כל כך יודעים, וכל כך צודקים, המסקנה היא שהאחר הוא נזק ואף סכנה. ובצורה כזאת אי אפשר לעבוד ולקדם יחד. כך אי אפשר לבנות מדינה.
אם בעבר היו יכולים חברי כנסת ושרים לחלוק זה על זה במשכן הכנסת ולשבת לאחר מכן במזנון הכנסת כחברים, היום הדבר מצטמצם מאוד. הקהל הצופה מהצד אינו מסוגל להבין את המורכבות הזאת, הוא רואה בכך צביעות, וממילא מונע את הנורמליות שהייתה שורה פעם. אם פעם המצלמות במשכן הכנסת היו פאר הדמוקרטיה, היום הן הופכות את הכנסת לבית משוגעים ועלולות להחריבה.
ולצד כל הדברים שעליהם כתבתי עד כה, לא הוספתי את הסכנה העיקרית שהיא הפייק וטרור הרשת. זה המכוון והמתוזמן מארצות אויב, שהוא שחקן מרכזי ורחב ברשתות החברתיות ופוגש את כל הגולשים שם מדי יום.
גם אנו, הצופים מהצד, וגם נבחרינו צריכים ללמוד את הרשת מחדש. להגדיר מעורבות אמיתית של אזרחים לצד התערבות פסולה הגורמת לפחד וחשש מנהיגותי. הזמן הזה שהמנהיגות וההמון התקרבו, הוא גם הזמן להבלטת ההבדלים בין מנהיגות שולטת לעם. לדעת מתי נכון לחשוף ומתי נכון להסתיר. מתי עומק של דיונים מחייב כיבוי מצלמות ומיקרופונים וקבלת החלטות יסודית ועמוקה.
ולצד זה לנסות להאט את הקצב. בעידן מהיר אנו מאבדים עומק. המנהיגים מגיבים 24/7 למציאות ואינם יוצרים אותה. מי שיוצר אותה הם דווקא הקצוות, המקומות הקשים. הם יוצרים אין־ספור אירועים שמצריכים תגובה תמידית.
פרישתו של הנשיא ביידן מהמרוץ לנשיאות אולי מבשרת טוב למי שמבחינתו עמדותיו ודעותיו ואף המחלה שממנה הוא סובל מסוכנות למעמדו ולתפקידו, אך לצד זאת עלינו להבין שהעולם שגרם לו לפרוש חולה לא פחות. ואם חפצי דמוקרטיה אנחנו, נהיה חייבים להתחיל לחולל את השינוי. והוא מתחיל כמו תמיד בחינוך, ידע והסברה, ויש בהחלט אפשרות לעשות שינוי עמוק ויפה שעה אחת קודם.
***