אני הנכד של מינה, פדוית שבי גוש עציון בתש"ח. סבתא ניצלה מציפורני הנאצים בגרמניה כילדה קטנה, עלתה לישראל, התגייסה לצבא הבריטי ולחמה נגד הנאצים ועוזריהם בקרב ההיסטורי באל־עלמיין. לאחר מכן, עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל, היא הצטרפה להגנה וליוותה שיירות, ובעת מלחמת השחרור נלחמה ונלקחה בשבי בגוש עציון. במשך שבועות היא הוחזקה בשבי הירדני עם עשרות נשים נוספות, אשר כלל לא ידעו על הקמת המדינה. למרות הכול, בעקבות לחץ ציבורי ומחויבות לאומית חד־משמעית, סבתי חזרה הביתה גאה, בידה ספר תורה ובליבה מטרה לגדל את ילדיה בבטחה במדינת ישראל. לימים הייתה ממקימות חיל הנשים. כך הספיקה, בתוך עשור מטורף אחד במאה הקודמת, להיות חברה בשלושה ארגוני לחימה שונים.
כמוה כמונו, הנכדים כולנו, לוחמים למען המדינה, מכורח הכרח ובהתנדבות, עד עצם היום הזה.
היום אני מוצא את עצמי נלחם במאבק דומה להחזרתו של בן דודי החטוף בעזה, צחי עידן. צחי, אוהד הפועל תל אביב בנשמה, נולד וגדל בקיבוץ נחל עוז. הוא הייטקיסט, אוהב לשחק כדורגל, כדורסל וטניס, ומאזין למוזיקה. החטיפה של צחי השאירה אותנו, המשפחה, פצועים בלב ובנפש, אבל נחושים להחזירו הביתה.
צחי הוא אבן היסוד של המשפחה שלנו, עמוד התווך שסביבו כולנו מתאחדים. ההלם שנצפה על הפנים הקפואות שלו כשהובילו אותו לעזה ממש לא מאפיין אותו. הוא תמיד היה חזק, עוזר ותומך. אבל ביום ההוא, כשהמחבלים פרצו לביתו ולקחו אותו, הוא היה שבור.
המשפחה שלנו מתמודדת עם מציאות קשה מנשוא. גלי, אשתו של צחי, נחושה להחזיר אותו הביתה, אחרי הרגעים הנוראים ההם בממ"ד, אחרי הכאב והאובדן של בתם הבכורה מעיין, שנרצחה לעיניהם.
"כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים" (שולחן ערוך, יורה דעה רנ"ב). קדושת החיים היא ערך עליון. אין דבר חשוב יותר מחיי אדם, ואנו מחויבים לעשות כל שביכולתנו להחזיר את יקירינו הביתה. כל רגע שבו צחי ושאר החטופים מוחזקים בעזה הוא זמן קריטי שבו חייהם נמצאים בסכנה.
העולם צופה בנו ורואה את מאבקנו. אנו זקוקים לתמיכה גלובלית, והפגנת אנושיות ורצון טוב תוכל לסייע לנו במאבק הרחב יותר.
אולי חשוב מכול, החזרת החטופים היא מהלך הכרחי לשמירה על הסולידריות והמורל הלאומי. משפחות רבות בישראל חיות בפחד ובדאגה מתמשכת לגורל יקיריהן. אם נגבה את החזרת החטופים, נשלח מסר ברור שהמדינה עושה הכול למען אזרחיה, דבר שיחזק את האמון והאחדות הלאומית.
החזרת החטופים עומדת כתף אל כתף עם הצרכים הביטחוניים של ישראל. אנחנו יכולים להמשיך להגן על המדינה ולשמור על ביטחון האזרחים, ובמקביל לפעול להשבת יקירינו הביתה.
צחי הוא לא רק בן דודי, הוא סמל לכוח ולעמידות. אני פונה אליכם, ומבקש שתצטרפו אלינו בקריאה זו. אנו חייבים לשים את החזרת החטופים בראש מעיינינו. זהו המאבק של כולנו, מאבק של צדק, של ערכים אנושיים ושל אהבת האדם.
המשפחה שלנו, שרובה נעקר מביתו, מתמודדת עם אבל כבד, ומוצאת את עצמה מתמודדת עם מציאות חדשה. אנחנו חולמים על אוטובוסים מלאים חיוכים של הצלב האדום, על טלפונים משמחים באמצע הלילה, על שיירות דגלים המלוות אותנו בדרך לקבל את פניו של צחי. אנו מייחלים ליום שבו נוכל לחבק אותו שוב, להחזיר את האור לעיניה של גלי ואת התקווה לליבם של הילדים שעברו כל כך הרבה - שרון, יעל ושחר.
אני פונה אליכם בלב כואב אך מלא תקווה, ובטוח שביחד נוכל להביא להשבתם. הצטרפו אלינו בקריאה להחזרת צחי וכל החטופים. לא היינו מפקירים את שבויי גוש עציון, וכך גם לא נוכל להפקיר את החטופים בעזה לגורלם.
***