אמרו כן לזקן

על מה לא אכתוב?

רגילים לדבר על ביידן בהקשר הלאומי הגדול שלנו, לדון על ה"דונט" המפורסם שהתגלה קצת כנמר של נייר; על הידיד הטוב, שגם פגע בנו לא מעט, אבל לעומת רבים מחבריו במפלגה הוא באמת ידיד די טוב, וכשמחליפיו הדמוקרטיים ייבחרו לנשיאות ביום מן הימים, כנראה ממש נתגעגע. אבל בשל הבוחרים הפוטנציאליים הרבים בני האסלאם ותומכיהם, הפך את הידידות לסיוע בעירבון מוגבל, ועשה כמה צעדים לא ידידותיים בעליל כלפי אזרחים ספציפיים במדינת ישראל.

על זה ועוד יש הרבה מה לומר, וכולם כבר אומרים, אבל אני רוצה להתמקד הפעם דווקא בשולי החדשות – בזקנה הגלויה לעין של האיש הכי חזק בעולם. ולא, לא בהיבט המדובר של פרישתו מהמרוץ, וגם לא בשאלה האם זה טוב או רע לטראמפ, והאם טראמפ הלא צפוי אכן יהיה טוב יותר ליהודים. אני מבקש להקפיא את הרגע, כפי שהוא מצטייר נכון למועד כתיבת הטור הזה: ביידן כבר זמן מה לא ממש מפוקס בעימות מול יריבו לנשיאות, הרופאים לדבריו אומרים שזה רק עניין של מנוחה, בכל זאת הוא כבר לא צעיר, אבל הלחצים מתוך המפלגה הביאו להחלטתו לא להתמודד לכהונה נוספת. ועל כל זה אני מבקש להתבונן סתם במבט אנושי, מבט על הזקנה.

מפתיע

אולי אתחיל בכך שמפתיע מאוד שארצות הברית של אמריקה, אולי סמל הדמוקרטיה המערבית, התעקשה עד לפני כמה ימים לבחור, ולא לראשונה, בין שני אנשים זקנים. טראמפ אומנם מתנהג לפעמים כאילו הוא בשיאו של גיל ההתבגרות, אבל הוא כבר בן שבעים ושמונה ולחלוטין בגיל ההזדקנות. שלא לדבר על ביידן, שכבר חוגג עוד מעט את יום הולדתו השמונים ושניים. זה מפתיע מפני שהתרבות המערבית השיקה כבר מזמן את קמפיין "העולם שייך לצעירים", ועולם ההייטק שנמצא בלב הכלכלה המערבית בוודאי מצביע בעד הצעירים, ובכל זאת גם שם, באמריקה, וגם כאן בישראל, מעדיפים מנהיגים שרבים מחבריהם כבר גרים בדיור מוגן. וזה נפלא בעיניי, כי אומנם יש מיליוני צעירים מוכשרים מן הסתם, אבל העולם הצעיר והתזזיתי הבין את מה שמסורת ישראל הבינה מזמן: אין תחליף לחוכמת הזקנים. המילה הזאת, זקנים, שבמכבסת המילים עברה כל כך הרבה גלגולים מפני שנחשבה למילת גנאי, היא אצלנו מילת שבח: זקן – זה קנה חוכמה. וזקנים הם בעצם שם נרדף למנהיגים, כפי שמשה רבנו מצטווה לאסוף שבעים זקנים שישתתפו עמו בהנהגה. ובעולם המודרני הצעירים עושים את זה בלי צו אלוקי, ובוחרים בזקנים. מפתיע, תודו, ומעורר המון מחשבות.

מפחיד

הסיפור של ביידן האיש, לא הנשיא, סתם ג׳ו ביידן, האבא והסבא, הוא סיפור של כל כך הרבה אנשים ולכן הוא מפחיד כל כך. מאז שאכלנו מעץ הדעת, הדעת היא תעודת הזהות האנושית, ואין דבר מפחיד מלאבד את הדעת. והנה, לנגד עינינו, האיש החזק בעולם, שתחת שליטתו צבא אדיר, נשק גרעיני וגורלם של מיליארדי אנשים, זה שנבחר כי המונים סמכו על שיקול דעתו – אט אט הולך ומאבד את דעתו. עזבו רגע את גורלו של העולם, מה שמפחיד הוא שמדובר בתמונת מראה לגורלנו שלנו. כך טבעה של הזקנה, נרצה או לא, ירידה קוגניטיבית, ירידה באיכות הזיכרון, ובמקרים לא מעטים אובדן צלילות הדעת בשלבים מסוימים. ואם האיש הזה, הכול יכול, אינו יכול לתוצאותיה של הזקנה, מה יהיה עלינו, אזובי הקיר?

עניין משפחתי

מה שהתרחש במפלגה הדמוקרטית דומה להפליא להתרחשות במשפחות רבות סביב הזדקנותם של ההורים. פתאום הילדים מוצאים את עצמם מתפקדים כהורים של ההורים שלהם. זה בדרך כלל לא באמת קורה פתאום. יש סימנים ראשונים שהאבא או האמא החזקים והמופלאים שלך שוכחים פה ושם, מפספסים בשולי החיים, ואתה אומר לעצמך שהם חדים כתער וזה שום דבר. אבל כשהשום דבר הזה חוזר על עצמו ובתדירות גבוהה, זה תופס אותך לא מוכן. מתחיל איזה היפוך תפקידים בלתי נסבל. והמקומות שבהם החלטה של ההורה המזדקן הופכת מסוכנת לו או למשפחתו - ממש כפי שמתרחש עכשיו עם ביידן, שהיה רוצה להמשיך להחליט, אבל לא בטוח שהוא עדיין מסוגל - המקומות הללו עדינים מאוד. לקחת את זכות הבחירה מההורה זה מעשה אכזרי מאוד, זה כמעט כמו לקחת לו את חייו, אבל לפעמים לא לקחת לו את ההחלטה זה לפגוע אנושות בחייו, ובין המצרים הללו מתנהלות משפחות רבות. לפעמים רצון לשמור על כבוד ההורה ולהשאיר לו את חירות הבחירה מתגלה בדיעבד כזלזול בכבודו, ולפעמים בדיוק להפך. ומה שהכי קשה בסוגיה הזאת הוא שאין כללים ברורים ואין גבולות שאפשר לשרטט. זה תלוי בבינת הלב, וכשיש כמה ילדים ולכל אחד לב משלו ובינה אחרת, הדרך הנכונה חמקמקה מאוד.

אחד העוגנים היפים ביותר שמציבה התורה במקרים כאלה הוא מצוות כיבוד הורים בכל מצב ובכל תנאי. כך ברור שגם כאשר ההחלטה עוברת בנסיבות מסוימות לילדים, וההורה נעשה תלוי לכאורה בילדיו, עדיין בתפיסה היהודית הכול רק למראית עין - לנצח אבא ואמא יישארו אבא ואמא, לנצח ילדים בכל גיל ובכל מעמד יישארו רק ילדים. לכבוד היהודי במשפחה יש תנועה ברורה: הילדים מכבדים וההורים מכובדים. הילדים הפקחים והחדים ביותר לעולם יראו את ההורה, יהיה מצבו הקוגניטיבי והתודעתי אשר יהיה, כדמות השראה שמתבוננים בה מלמטה למעלה, בכבוד.

אמונה לעת זקנה

חלק מייסורי הזקנה נובעים מהארכת חיים מלאכותית בעקבות המדע ההולך ומתפתח, שמצליח להאריך חיים, ולא תמיד מצליח להגדיל בהתאם את איכות החיים. הנושא הזה של גבולות ההתערבות הרפואית שווה דיון בפני עצמו. יש לו היבטים הלכתיים, אתיים ומהותיים, והוא ראוי להתייחסות נפרדת. אבל לתופעת הזקנה יש גם החלטה אלוקית שעומדת מאחורי תהליך פרידה איטי מן העולם (תהליך שמתואר בפרק י"ב ספר קהלת באופן הכי נוגע), וכאן נדמה לי שאין לנו ברירה אלא להיאחז במבט של אמונה וענווה. זה כנראה צריך להיות ככה, זה רצון ה׳. אברהם ביקש סממני זקנה וה׳ נתן לו, הייתה לזה סיבה. אולי הזקנה משלימה מעגל של ענווה: באנו לכאן תינוקות חסרי דעת, אכלנו מעץ הדעת, אבל הדעת איננה ההגדרה הבלעדית לחיים, אולי יש בזקנה איזה מפגש עם עץ החיים. אולי יש כאן בחינה מחדש של מושגי הכבוד, ובטוח שיש כאן הרבה יותר ממה שאני מצליח להבין.

אחד בשביל כולם

לפני שהתחיל האסון,

ישבנו קרון קרון.

קרון חסידים, קרון מתנגדים,

קרון חילונים, קרון ציונים.

משהתחיל האסון -

קרון אחד בשביל כולם,

למאמין ולכופר,

לשחור וללבן.

בתחנת רכבת אושוויץ

עוד התווכחו היהודים

מי אמת ומי הוא שקר,

מי צודקים ומי טועים,

דברי עשן בתוהו עולים

מארובת הכבשנים.

לפני שהתחיל האסון

עמדנו כיכר כיכר.

כיכר רפורמה, כיכר הפיכה.

כיכר ישראל וכיכר יהודה.

משהתחיל האסון -

מנהרה אחת בשביל כולם:

לליברל ולשמרן,

למתנחל ולשמאלן.

בחשיכה, במנהרות

עוד בערו המחלוקות -

מי נאור ומי חשוך,

מי ישר ומי הפוך,

מי הביא חורבן לעם:

המושחת או הסרבן?

בין עזה לברלין,

שני שטנים מאושרים,

יחייא, אדולף, מחייכים,

בשבילם - כולם אחים.

לתגובות: [email protected]

***