"החבר'ה שלי תופסים קו בצפון כבר חודש שלם, ואני לא איתם. אני מאוד מתוסכל מזה", משתף שוקי דוברוביצר, תושב גוש עציון ואב לשישה שעוסק בראיית חשבון.
"אפילו חתמתי על טופס התנדבות למילואים לאחר שנולד לי ילד שישי לפני חודש, כי אני באמת רוצה להיות חלק. אבל מצד שני, אני רוצה גם לשמור על עקרונות של צבא יהודי".
במשך יותר מעשור משרת דוברוביצר במילואים כלוחם תותחנים. שיעור ניכר מהלוחמים בגדוד היו לוחמים דתיים בוגרי ישיבות. אלא שלפני כשנתיים הגדוד התחיל לקלוט לוחמות. "בסוללות שבהן נקלטו הלוחמות ביקשו רוב הלוחמים הדתיים לעזוב. הצעירים עברו לגדוד אחר, והמבוגרים שוחררו משירות מילואים", הוא מספר. בסוללה שבה שירת הבטיח מפקד הסוללה (מסו"ל) לחיילים הדתיים שהיא תישאר מגדרית, כלומר ללא עירוב עם בנות, והדתיים נשארו.
גם הגדוד שלו גויס למילואים ביום ראשון, 8 באוקטובר. אלא שכבר בשבוע הראשון ההבטחה הופרה ונקלטה לוחמת במפי"ק (מרכז פיקוד ירי קדמי) של הסוללה, ובהמשך נקלטה לוחמת נוספת. "למרות תחושת הפגיעה ולמרות הקושי עם שירות במסגרת מעורבת, במשך כל החודשים של המלחמה לא עשינו צעדים של יציאה מהסוללה, וסיכמנו עם המסו"ל שהנושא יטופל בסיום המלחמה", מעיד דוברוביצר, ומתאר את המציאות הבלתי אפשרית שנכפתה עליהם: "במשך כל המלחמה הלוחמים של המפי"ק ישנו באותו אוהל בצורה מעורבת, בניגוד לפקודות. היה עוד אוהל של בנים בלבד, ובו ישנו גם שני לוחמים דתיים שמשרתים בצוות המפי"ק".
בטקס הסיום שנערך בשחרור מהמילואים, הזכיר המג"ד בנאומו את ההנאה שהייתה לו לראות את העבודה המשותפת של לוחמים דתיים יחד עם לוחמות. "התחושה הקשה שלנו הייתה שניצלו את המלחמה כדי לאלץ אותנו לשרת בניגוד לאמונה שלנו, תוך ניסיון פטרוני לחנך אותנו", מתקומם דוברוביצר, ומייצג לוחמים דתיים נוספים שהיו לצידו.
"מפקד הסוללה אומנם ניסה ככל יכולתו להגיע לפתרון, אך לצערנו הוחלט שהסוללה שלנו לא תהיה מגדרית וששתי הבנות יישארו חלק ממנה". מפקד הסוללה, שבשונה מהפיקוד הבכיר דווקא הזדהה עם תסכולם של הדתיים, הבטיח שלא ייקלטו לסוללה לוחמות נוספות. עוד הבטיח שכל דרישותיהם בנוגע לאופן השירות המשותף בסוללה יתקבלו.
ארבעה לוחמים לא הסכימו להמשיך לשרת באופן הזה, בהם דוברוביצר עצמו. "מפקד הסוללה ביקש שנקפיא את השירות שלנו ולא נעבור גדוד, ואמר שכל עוד משרתות בנות בסוללה לא ניקרא לשירות, אלא אם יקרה מצב חירום בדומה ל־7 באוקטובר. שניים לא קיבלו את הבקשה וביקשו לעבור גדוד בכל זאת. אני וחבר נוסף קיבלנו את הבקשה, וכרגע השירות שלנו מוקפא".
כך, כשהוא מתוסכל מחוסר יכולתו לשרת אולם שלם עם החלטתו לשמור על עקרונותיו ההלכתיים, דוברוביצר "מוקפא" משירות המילואים. "אנשים אמרו לי, מה העניין? זה כמו נשים במקום עבודה. אבל זה ממש לא. צבא זה לא כמו מקום עבודה, אי אפשר להשוות את רמת האינטנסיביות. אוכלים יחד, מתקלחים יחד, זה משהו אחר לגמרי". הוא מוסיף כי גם החיילים הדתיים שלא עזבו מתוסכלים לא פחות מהם מול הפרת פקודת השירות המשותף שפוגעת בשירותם.
מתברר כי בעיצומה של מלחמה ובעת שנשמעות זעקות סביב חוק הגיוס על חוסר בכוח אדם, נאלצים לוחמי מילואים מסורים להמתין בצד, עד שיוחלט על עזיבתן של שתי חיילות במפי"ק. סדר עדיפויות מעניין שיותר מרומז על כוונותיה של צמרת צה"ל.
עדותו של דוברוביצר היא חלק מערמת עדויות תופחת והולכת על הפרות בוטות של פקודת השירות המשותף ועירוב נשים ביחידות הלוחמות בזמן המלחמה תוך פגיעה בלוחמים הדתיים, שניסו למתוח את הגבול ולוותר עד כמה שניתן בשל מסירותם למשימה. ישנם כאלה – כמו דוברוביצר וחבריו – שבשלב מסוים החליטו לפרוש, לאחר שמבחינתם נחצו כל הקווים האדומים. העדויות נאספו מלוחמים דתיים מכלל הישיבות הלאומיות ובוגריהן, ומרוכזות באיגוד הישיבות הגבוהות בידי האחראית על התחום, נעמה מושקוביץ, שגם מנהלת את פורום נשות האברכים 'תורתם אומנותן'.
הנה כמה דיווחים נוספים על בעיות שנתקלו בהן הלוחמים: "אין חדר מיוחד לבנות, ישנים יחד. אין טיפת פרטיות לגברים ולנשים בנמר, טנק או אכזרית שיש בהם גם פראמדיקית או קצינת קישור ארטילרי, למשל. בהתחלה שמים וילון, אחר כך מתחספסים ומאבדים את הבושה". "מקלחות במעבר רפיח - משאית מים עם צינור שמתקלחים שם. איך אפשר להתקלח כשעוברות בנות בסביבה?". "קצין וקצינה בחפ"ק מג"ד, במקום להתמקד בעבודה המקצועית היו זה עם זו, כולל בשק"ש, ורק חיפשו להיעלם בכל מיני פינות". "לינה משותפת בבית הגנה, מזרון ליד מזרון לוחמים ובנות לוחמה אלקטרונית, בגלל צפיפות וחוסר יכולת להפריד את החדרים לפי גברים ונשים". "בת מתקלחת ליד כולם במטבח שטח בלבוש מינימלי, למרות שהיו מקלחות". "שהות משותפת במגננים, ללא תנאים בסיסיים כמו שירותים. הבנות נאלצו לצאת מהמגנן לצורך כך – זה גרר מבוכה וגם מסוכן מאוד". "היה קר בלילה, אחת הבנות ביקשה להיכנס לישון בתומ"ת (תותח מתנייע, ח"ר), ואחד הלוחמים נאלץ להיזרק החוצה ולישון על האדמה, בלי שק שינה".
מחלקת הבנות הפכה לסלע מחלוקת
עדות נוספת, של לוחם בן 29 שביקש לשמור על עילום שמו, מתארת את שהתרחש בפלוגה ששייכת לחטיבת החרמון, והוצבה במוצב בגבול לבנון. העדות ארוכה מעט, אך חשיבותה רבה כמקרה מבחן שמשקף הן את הנזק המורלי שגורם עירוב החיילות ליחידה, והן את עיקשותו המקוממת של הפיקוד העליון, שעל פי התיאור לא ניתן לפקפק בכך שמובילה אותו אג'נדה ולא טובתו המקצועית של צה"ל ולוחמיו.
"כמו רבים, נקראתי בשמחת תורה להגן על מדינת ישראל. הגנו על מוצבי החרמון במשך 4 חודשים רצופים. הפלוגה שלנו היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית על כל גווניה. ביינישים, מסורתיים ובני גרעין נחלאים. במהלך המלחמה בנינו בצורה מדהימה חיבורים עדינים וכבוד הדדי בין הקצוות השונים בפלוגה. שמחנו כל כך במה שנוצר".
הפלוגה תפסה מוצב בגבול לבנון. מדובר במוצב סגור, מעין בונקר מבוצר וצפוף. מפאת המצב המתוח לא הייתה יציאה מהמוצב לצרכים שאינם מבצעיים. מבנה המוצב הוא מרכז פלוגה קטן הפתוח לארבעה מסדרונות קצרים. חדרי השינה של הלוחמים פתוחים אל המסדרונות ואל מרכז הפלוגה ישירות. הדלתות הן דלתות ברזל כבדות, שחלקן לא נסגר עד הסוף. חדרי השירותים והמקלחות פתוחים גם כן למרחב הציבורי במוצב. יחד עם כוח החי"ר במוצב, נמצאים כוחות של שריון ויחמ"מ (איסוף קרבי).
"כשלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה, התברר לי בשיחה עם אחד הלוחמים של יחמ"מ שבסוף השבוע מגיעה להחליף אותם מחלקה של בנות. הייתי בהלם. המוצב הזה לא מאפשר מגורי בנות בשום צורה שהיא. מעולם לא שירתו בו בנות, וההנחיה הגורפת היא שגם אם יש צורך שבנות יגיעו אליו לצורך קצר, כגון טיפול נקודתי בתקלה, הן חוזרות באותו היום למגורי הבנות במוצב שממנו באו.
"בשלב זה ניסינו, קבוצה של דתיים, לפנות למפקדים כדי להבין כיצד זה ייתכן. שוחחתי עם המ"פ, עם הסמג"ד, המג"ד, וגם עם המח"ט. המח"ט, אבינועם אמונה, הבטיח שינסה לטפל בזה, וזה לא נשמע לו הגיוני. כל שרשרת הפיקוד החטיבתית הודתה בפניי שזה רעיון גרוע מאוד להביא את הבנות למוצב, אבל זו החלטה 'שאינה בשליטתם'. המח"ט דיבר, אך ללא הועיל. גדוד היחמ"מ הוא תחת פיקוד האוגדה, ואין להם סמכות לשנות את החלטתה של מפקדת הגדוד. גם רב הגדוד ניסה לשנות את ההחלטה ודיבר עם גורמים רבים ברבנות הצבאית. מסתבר שאין עם מי לדבר. ההוראה נחתה מלמעלה ואין לשנות אותה".
גדוד היחמ"מ מורכב משלוש מחלקות, מחלקה אחת של בנים ושתיים של בנות. משיחה שערך המ"פ עם מפקדת הגדוד, התברר שהיא החליטה להביא דווקא מחלקה של בנות למוצב, אף שהתנאים בו לא מאפשרים מתחם מגורים נפרד לפי פקודות הצבא. לטענתה, המחלקה של הבנות יותר ותיקה מהמחלקה של הבנים, ולכן צריך דווקא אותן כדי להגן על הגזרה שלנו שהיא חמה יותר. "משיח עם הבנים הלוחמים בגדוד, הבנתי שלאמיתו של דבר הבנות מתוסכלות מאוד מכך שהן מוצבות במוצבים ברמת הגולן, שם הגזרה 'משעממת', ואילו הבנים מוצבים במוצב בגזרה מעניינת, תצפית על לבנון, חטפנו לא מעט טילי נ"ט ומרגמות על המוצב.
"כשראינו שאין עוד סיכוי לשנות את ההחלטה, התייעצתי עם הרב בלומנצוויג (ראש ישיבת ההסדר בירוחם) ועם עוד כמה רבנים. מצד אחד, אני חלק משמעותי מהפלוגה הזו ואנחנו בזמן מלחמה, אין סיכוי שאני עוזב את התפקיד המשמעותי שלי, קשר מ"פ בחפ"ק, ואין סיכוי שאני מסרב פקודה. מצד שני, זה נוגד את כל אורח החיים שלי לחיות בתוך מציאות כזו. ביקשתי שיעבירו אותנו למשימה אחרת תחת הגדוד או החטיבה, אך המג"ד לא אישר. לא רצינו לסרב פקודה ולפרק את מה שנוצר בפלוגה, אבל הקרע החברתי בתוך הפלוגה כבר התחיל להתפשט מהוויכוחים שקדמו להגעת החיילות. בדיעבד הסתבר לי שהמ"פ והמג"ד חששו שייווצר מתח כזה שיפרק את המרקם החברתי בפלוגה, וחשבו להעיף אותי ועוד חבר מהגדוד ולשחרר אותי משירות מילואים כדי להרגיע את הרוחות".
בהמשך הלוחם מתאר את המציאות שנוצרת בתוך המוצב הפלוגתי הקטן. "הרס"פ תלה וילון בקצה אחד המסדרונות, כך שנסגרה לבנות פינה של שני חדרים ומקלחת, ונוצרה הפרדה מסוימת של מתחם הבנות. אך כל המרחב הציבורי של הפלוגה הוא גם מתחם מגורים. החדרים כולם פתוחים אליו וגם המקלחות. הזמן הממושך שכולם סגורים ביחד בתוך מתחם צפוף לא מאפשר לאף אחד לשמור על פרטיות מינימלית.
"אז הן הגיעו, עם כל הציוד, מוכנות לשהייה ממושכת במוצב. ובינתיים בתוך הפלוגה שלנו רחשים מכל הכיוונים. נוצרו מתחים רבים סביב דיונים נוקבים בין מי שהתנגד להגעה שלהן לבין מי שממש נפגע בשמן. מיותר לציין שגם אנחנו, שהתנגדנו להגעתן, עשינו את כל המאמץ שלא לפגוע בהן כלל ולכבד אותן. הן לא אשמות.
"הוספתי לדבר עם מי שרק יכולתי. כולם הסכימו איתי - מעולם לא שירתו בנות במוצב הזה. ואני שואל, כיצד יכולה אותה מפקדת גדוד לצפצף בצורה בוטה כל כך על החוקים הברורים של השירות המשותף - חוקים שהיא, בתור מפקדת גדוד מעורב, מודעת להם ואמונה ביותר על שמירתם? כל שרשרת הפיקוד החטיבתית מתנגדת ונלחמת במהלך, והיא בשלה?! או שמא ניתן לה גב מלמעלה לעשות את הדבר הזה? אינני יודע".
אחרי שני לילות כאלו במוצב המאמצים החלו לשאת פרי, וגורם מקורב למפקד האוגדה לחש באוזנו שמצב הרוח של הלוחמים ירוד וקשה להם מאוד לקבל את הפקודה הזו. הלה החליט שבתוך שלוש שעות הבנות יורדות מהמוצב ומוחלפות במחלקה של הבנים. "המחדל נגמר, אבל את הפגיעה הקשה בכולם אין להשיב. כולם נפגעו. הדתיים, החילונים, בני הגרעין הנחלאים שהשתגעו ולא הבינו מה אנחנו רוצים בכלל ומה זה מפריע לנו. הבנות המסכנות שנשלחו למשימה וברגע אחד האוגדה 'ירקה להן בפרצוף' וקיפלה אותן. בשיחות סיכום בשבוע האחרון לפני השחרור, לא מעט חבר'ה דיברו על מה שקרה כאחד הדברים המאתגרים שהם עברו מבחינה נפשית וחברתית".
לאחר זמן פגש אחד הלוחמים את אחת הבנות מהפלוגה ביחמ"מ, וזו סיפרה שהם לא היו המוצב היחיד שהן עברו בו במהלך המלחמה וסולקו ממנו. "מפקדת הגדוד ומפקדת הפלוגה בחרו בשיטתיות להכניס אותן לכמה שיותר מוצבים קדמיים, שמעולם לא הגיעו לשם מחלקות של בנות באיסוף קרבי. באחד המוצבים שהו חיילי נצח יהודה, והיא סיפרה שהיו מחיילי הגדוד שהתנגדו והתעמתו, ולבסוף העיפו הביתה מספר מצומצם מהחיילים של 'נצח יהודה'. הזוי!".
היוהל"ם לא מוותרת
העדויות שהצטברו הובאו לפני כחודש לדיון בוועדת השירות המשותף של צה"ל, אולם כפי שמעיד משה גוטמן, מנכ"ל איגוד הישיבות הגבוהות, הדיון כלל הרבה דיבורים וכמעט אפס תוצאות. "לא יצא מזה כלום, כי יושבת שם היוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר) ומסרסת הכול. לא קורה כלום, והמגמה הולכת ומחריפה. אבל הם צריכים לדעת שבשבילנו זה קו אדום ואנחנו לא נעבור על דתנו", הוא מזהיר. "יש קרבה בלתי אפשרית בין גברים לנשים, ולא ניתן שיכפו את זה עלינו. לפני שצה"ל מחפש שותפים בציבור החרדי, שייתן יחס הולם לשותפים שהולכים איתו דרך ארוכה יחד. צה"ל יאבד אותנו אם ימשיך בדהירה המטורפת שלו אחרי דת הפמיניזם". גוטמן מציין חילות כמו התותחנים או איסוף קרבי שבהם שולבו בנות ביחידות מעורבות, והחיילים הדתיים הלכו ונעלמו מהם. "אנחנו לא נמר של נייר", הוא מבהיר, "תראה את בית הכנסת בשבטה (בסיס הכשרה לתותחנים) - פעם הוא היה מלא, היום אין שם מניין".
אפרת לופו, רכזת קשרי ממשל וכנסת בארגון 'חותם', נחשפה לנושא דרך החוויה האישית של בעלה, שיצא למלחמה מיומה הראשון. בהיותה רעייתו היא עמדה מאחורי גודל המשימה שאליה נשאב, אלא שכאשר התחילה לשמוע ממנו על החוויות המפוקפקות של חיילות שמשתלבות עם הלוחמים בשטח, נדלקה אצלה נורה אדומה. בהתחלה הייתה זו שינה משותפת במבנה בעזה, אבל לופו החליטה להבליג במחשבה שאולי תנאי המלחמה כפו זאת. אולם כשבעלה סיפר על תרגיל חטיבתי שבו במהלך שלושה ימים צוותו אליהם חיילות מדובר צה"ל, שגם ישנו איתם בשטח ללא אוהלים, היא כבר סירבה להכיל.
"זה כבר לא צורך מבצעי, זו אג'נדה מגדרית. אני שולחת את בעלי כדי להילחם, לא כדי להיות שחקן בניסוי פרוגרסיבי. הייתי המומה איך נתנו לזה לקרות. הגברים שלנו צדיקים, ולא מתאפשר להם כך אפילו להחליף חולצה בשטח". לופו עשתה מעשה ופנתה לנשות חיילי הגדוד. יחד הן יזמו פנייה למג"ד ודרשו תשובות. בהמשך, כשהופיעה באחת הוועדות בכנסת, הציפה את העדויות הנוספות שקיבלה בנושא, והוצע לה להעלות אותן שוב בוועדה הרלוונטית – חוץ וביטחון.
בימים אלה היא אוספת חתימות של נשות לוחמים לקראת שליחת עצומה לרמטכ"ל בנושא, בדרישה למנוע כל ערבוב בין חיילים וחיילות בזמן מלחמה. "האקלים החברתי והתרבותי שנוצר בעקבות ערבוב חיילים וחיילות פוגע בקדושת המחנה, במבצעיות ובחוסן המשפחתי והזוגי שלנו", היא קובעת. "לא על דעת כך שלחנו את הבעלים שלנו למלחמה".
בדרך חזרה
הרכב המיטלטל בשדה החרוש תלמים יבשים בעיצומו של קיץ בנגב, הביא השבוע את הזמר אריאל זילבר להופעה ייחודית מסוגה. לא זרקורים, לא במה, לא יציע לקהל ולא כרטיסים למכירה. כך, על כיסא פשוט, אורגן ובידורית, באמצע חורשת איקליפטוסים קטנה מול השמש השוקעת לחוף זיקים, העניק זילבר את הופעתו הראשונה בנקודת ההתיישבות החדשה – אלי עזה. אבל זילבר לא נמצא פה בפעם הראשונה. לפני 19 שנה, כך שיתף את הקהל הקטן מולו, הוא עצמו התגורר בשדה הזה ממש. כאן, סמוך לתחנת הדלק 'מפגש יד מרדכי', חמש דקות ממחסום ארז, התגוררו במאהל גדול מגורשי יישובי צפון הרצועה – דוגית, ניסנית ואלי סיני, ובהם זילבר עצמו, שעבר להתגורר באלי סיני חצי שנה לפני העקירה.
חודשים ארוכים חיו משפחות שלושת היישובים במאהל, ללא תנאים, בחום כבד ועם התעלמות רבתי של הרשויות בישראל מהצורך לשקמן ולהעניק להן פתרון מגורים ראוי. 19 שנים חלפו מאז, והנה באותו מקום בדיוק מוקמים אוהלים חדשים, אבל הפעם – מחדד זילבר – בכיוון ההפוך: אז ישבו כאן יהודי חבל עזה בדרכם החוצה ממנו, "אבל עכשיו יושבים פה יהודים כדי להתיישב שם בחזרה".
האמירות של נתניהו על "התיישבות לא ריאלית" לא צלחו כנראה את המרחק מאולפן ערוץ 14 במודיעין עד למרחבי הנגב המערבי. כאן יש מי שלא מסתפקים בדיבורים על התיישבות, וגם לא בטקסים והכרזות. מיומה הראשון של המלחמה, מסביר פרופ' עמוס עזריה, הרוח החיה מאחורי 'אלי עזה', החלה פעילות של חזרה לחבל עזה. "בהתחלה זה היה במישור התודעתי. הדפסנו וחילקנו חולצות כתומות וצמידים של 'חוזרים הביתה'. בט"ו בשבט עלינו מדרגה ונטענו עצים מעבר לגדר של מחסום ארז, בצפון הרצועה. אנחנו משתדלים עד היום להגיע פעם בשבוע ולהשקות אותם", הוא חצי מתנצל על ההשקיה הלא מספקת. בחודש אדר התקיימה 'צעדת הראל', שהביאה מאות יהודים לצעוד משדרות אל מחסום ארז, חלקם אף הצליחו לחדור לזמן קצר לשטחי צפון הרצועה. במקום הוקמו שני מבני עץ, שנהרסו תוך כמה שעות.
לפני כחודש עלתה הפעילות מדרגה, והוחלט להקים נקודת התיישבות במקום הקרוב ביותר האפשרי לרצועת עזה, כשהמטרה להמשיך ממנו להתיישבות בתוך הרצועה ברגע שיתאפשר. הנקודה, שנקראת 'אלי עזה', התמקמה באזור יער יד מרדכי, אך הספיקה לסבול כבר כמה פינויים, מעצרים והתנכלויות של כוחות צבא ומשטרה.
פרופ' עזריה רחוק מלהיות פעיל ימין סהרורי ומנותק. בזמן שאינו מעביר ציוד לנקודה החדשה או מתגורר בה בעצמו עם משפחתו, הוא עובד כחוקר בתחום הבינה המלאכותית באוניברסיטת אריאל. הוא משוכנע בחשיבות המשימה שנטל על עצמו: "אם נהיה נחושים מספיק, נצליח להיכנס ולהתיישב ברצועה לבסוף. כרגע אנחנו מתיישבים ליד. עברנו שמונה פינויים, אנחנו חיים פה בתנאים קשים, אבל מוכיחים שזה אפשרי. גם לסבסטיה עלו שמונה פעמים עד שהצליחו".
כאמור, ביום שני השבוע התקיים ב'אלי עזה' אירוע חיזוק שבו השתתפו משה פייגלין, הזמר אריאל זילבר, רבנים מישיבת שדרות ואנשי התיישבות. הפשטות והתמימות מאפיינות מאוד את הגרעין הקטן והנחוש. יש כאן משפחות שמגיעות בימי חול וגם לשבתות, בני ובנות נוער מכל רחבי הארץ שנרתמו למשימה ומחזיקים את הנוכחות במקום, ועוד מתנדבים מהאזור. תנאי השדה הקיצוניים לא מרתיעים אותם, והם מתכנסים לתכנן דרכים נוספות לחיזוק האחיזה במקום. "תאחזו בחלום, אל תוותרו מול הציניות והקרירות", מחזק אותם פייגלין, "יש לכם פה בסיס זמני נחמד מאוד".
השמש השוקעת מולו מבשרת על כניסתו של ליל י"ז בתמוז. אולי דווקא כאן, בחורשה מול פני עזה, מונח הגרעין שעשוי להפוך את הימים הללו מימי חורבן לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
תגובת דובר צה"ל: "הטענות המופנות לפעילותה של היוהל"ם בנושא משוללות כל יסוד. צר לנו שהכתבת בחרה לפרסם טענות רחוקות מהמציאות. שכן היוהל"ם פועלת כאשר בראש מעייניה לעזור ולפתור את האתגרים הקיימים בנושא, בפרט אלו המצויינים בכתבה. ועדת השירות המשותף התקיימה לפני כחודש בראשות רמ"ט אכ"א בהתאם לפקודת השירות המשותף.
בוועדה דנו בנושאים הקשורים לשירות המשותף, בין היתר בנושאים שעלו בזמן ועקב הלחימה. מהוועדה הופקו מספר לקחים אשר נמצאים בעבודה בימים אלו. אירועים אשר בהם ישנן חריגות מפקודת השירות המשותף מטופלות בשגרה על ידי המפקדים וגורמי המקצוע".
לתגובות: [email protected]
***