השבוע לא שמעתם צעקה אותנטית של חברת כנסת: "אתה מחלל את המקום הזה, ממה הלב שלך עשוי?!". גם לא אנשי תקשורת בולטים שמשתמשים בביטוי "אדם הזוי" או "איש קטן, עלוב וחדל אישים". לא בגלל שהביטויים הללו – רק חלק קטן מהביטויים שהושמעו נגד חבר הכנסת שמחה רוטמן כאשר הוציא לפני שבועיים בן משפחה של חטוף מישיבת הוועדה שלו – לא התאימו כמו כפפה ליד גם למקרה של השופט פוגלמן השבוע. למען האמת, רוטמן היה רגיש הרבה יותר ביחסו למשפחות. אלא כנראה בגלל כלל העל שמנהל את מדינת ישראל כבר שנים ארוכות – ימין אסור שמאל מותר, או בווריאציה: ח"כ אסור שופט מותר.
במהלך ארבע וחצי השעות שבהן התנהל הדיון בבג"ץ בעניין "הסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה", פוגלמן היסה, איים, הסגביר ובשלב מסוים אף עצר את הדיון לנוכח קריאות ביניים של משפחות שכולות ויצא מהאולם. הוא, כמובן, עשה זאת במזג שיפוטי ובמילים אצילות, אבל במהות היה גס רוח פי כמה מרוטמן בוועדה. האחרון לפחות ההתנצל על שהוציא את דני אלגרט ועצר את הדיון בגלל שפגע בבן משפחת חטופים אחר. פוגלמן עמד על הרגליים האחוריות מול משפחות שכולות רק בשם השמירה הקפדנית על כללי בית המשפט. "בבית המשפט שומרים על שקט", המתיק בשיפוטיותו לנוכח קריאות ביניים של המשפחות, "מי שיוכל להיות בשקט יישאר פה, מי שלא - לא יוכל להישאר פה".
שיא הזחיחות והגועל הגיע בסוף הדיון, לאחר שמר פוגלמן נאלץ לשמוע את דבריה של איריס ברנשטיין, רעייתו של חיים ברנשטיין שבנו סגן־אלוף יונתן צור נפל בקרב בשבעה באוקטובר. איריס, תושבת העוטף בעצמה, קבלה בזעם על עצם קיומו של דיון, רביעי במספר, בשאלת תנאי מחייתו של האויב. היא תקפה במילים קשות את מגישות העתירה, נציגות ארגון השמאל האולטרה־קיצוני 'גישה', וגם את העיסוק של השופטים בצורה נרחבת כל כך בעתירה. פוגלמן הקשיב בנימוס, או ליתר דיוק המתין בסבלנות עד שברנשטיין תסיים, ומיד השמיע נאום מתנשא שאין הדעת סובלת.
"תודה לגבירתי על הדברים הלא קונבנציונליים", עקץ בלשונו היוריסטית. "אני משתתף בצערה של גבירתי, באמת מחבקים את כל האוכלוסייה שהייתה חשופה למוראות המלחמה, אך יחד עם זאת צריך לזכור שהציבור שבא לבקר פה באולם אינו ציבור של משפטנים, אז אנסה במשפט אחד להסביר. מדינת ישראל אינה דומה לאויביה, היא מדינת חוק והיא כפופה להתחייבויותיה הבין־לאומיות. ולכן כאשר מגיעה עתירה לבית המשפט בית המשפט מברר אותה, אפילו שזה בזמן מלחמה. אז אני מבין שקשה לכם להבין את זה, או להשלים עם זה, אבל אני מקווה שתחשבו על זה ותפיקו לקחים לגבי העתיד. לגבי תפקיד בית המשפט".
אני לא צריך להיות נביא כדי לשער שאם רוטמן היה נותן נאום כזה לעיניה המשתאות של בת משפחה שכולה או בן משפחה של חטוף, וכן הדבר לגבי כל חבר כנסת או שר אחר מהימין, הוא היה מועמד מיידית מול כיתת יורים תקשורתית. בדיוק כפי שנעשה השבוע לנתניהו, כשצוטט בשקר אומר שהחטופים סובלים אך לא מתים. את נציגי הימין בכנסת ובממשלה סוקלים על ציטוטים מומצאים או מסולפים, אבל פוגלמן וההסגברה הדוחה שלו לאישה שכולה מהעוטף עוברים חלק בגרון. בושה לפוגלמן, ובושה למבקרים הצבועים.
סיוע בהיקף גרנדיוזי
בין קריאת ביניים לנזיפה של פוגלמן התנהלו להן גם ארבע וחצי שעות של דיון, לא כולל זמן הדיון החסוי בדלתיים סגורות. העותרת, ארגון 'גישה', ביקשה כבר בתחילת המלחמה לוודא שהתושבים בעזה נהנים משירותי חשמל, סניטציה, תקשורת, מים, תרופות, מזון ומאפיות באופן שוטף וראוי. מאז התקיימו בבג"ץ ארבעה דיונים בתוך פרק זמן של חצי שנה – נתון חריג בכל קנה מידה. השופט פוגלמן, בתחילת הדיון, טרח להסביר את החשיבות החריגה שיש בעיניו לעתירה הזאת.
"זה אתגר מיוחד לביקורת שיפוטית", קבע, אחרי שהסביר את המגבלות המובנות של שינויים בתמונת המצב המבצעית בכל רגע והיעדר מידע אזרחי על המתנהל ברצועה. "אבל עדיין אנחנו נותנים לכך תיעדוף ניכר, מפני שזה עניין חשוב, גם לתושבים הלא מעורבים ברצועה וגם למדינת ישראל. אנחנו עושים כל מאמץ כדי לייצר שמיעה רציפה ומעקב אחר העובדות. זה דיון רביעי שמתקיים כבר, אין הרבה תיקים כאלה".
בדבריו הקצרים של פוגלמן יש חידוש משפטי מטלטל. מה תפקידו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ? על פניו, לתת סעד לאזרח הקטן שנפגע ממערכות השלטון. נדלג לרגע על העובדה הפשוטה שלתושבי עזה אין זכות עמידה בבית משפט ישראלי, ובטח שלא לעותרת הלא קשורה בכלל – ארגון גישה. נזרום עם ההרחבה, ונעסוק רק בגופו של עניין. דנתם בעתירה בחורף, הובאו לפניכם העובדות מפי צה"ל ומפי גורמים מפוקפקים כמו משרד הבריאות של חמאס. חשבתם, חככתם בדעתכם, אנא הגיעו למסקנה. אבל לא, פוגלמן אינו מעוניין להכריע בעתירה שהגיעה אליו. הוא מעוניין ללוות את צה"ל בפיקוח צמוד, סעד משונה שלא נשמע כמותו בעולם המשפט. אולי בתיקים של פירוק חברות, שבהם בית המשפט ממנה את נציגו לנהל ולפקח על החברה בזמן הפירוק. אבל על אף הקשיים והביקורת, לא התרשמתי שצה"ל בהליכי פירוק כרגע.
גם העובדות הברורות והמוסכמות שפורטו בדיון זועקות את האבסורד הזה. נציג הפרקליטות, עורך הדין יונתן ברמן שטח במשך שעה ארוכה בפני בית המשפט את כל הטוב שמשפיעה מדינת ישראל על עזה. זה היה קשה לשמיעה, אבל זו המציאות. אלוף רסאן עליאן, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, הטריח את עצמו לדיון כדי לפרט ברחל בתך הקטנה את ההיקף האדיר של הסיוע ההומניטרי שמגיע לרצועה מדי יום. התשומות שישראל השקיעה בפרויקט הזה הן אדירות: סלילת כבישים, התקנת צינורות מים ודלק, תיקון קווי חשמל וטלפוניה, השמשה של מעברים וכוח אדם יקר שמטפל בכל אלה.
"אנחנו לא מגבילים כמויות של כניסת ציוד וסחורות לרצועה", חזר עליאן ואמר. המגבלה היא ביכולת הקיבולת של ארגוני האו"ם, ארגוני סיוע אחרים וסוחרים עזתיים מקומיים. הם לא מצליחים לעמוד בשפע שמגיע אליהם. עליאן חשף בפני השופטים את הנתון הבא: בחודשים האחרונים תכולה של 1,200 משאיות שהגיעו לפרוק סחורה במעברים נותרה שם מיותמת בגלל שלא היו מספיק משאיות בעזה כדי לקבל את הכמות העצומה של הסיוע. אגב, עליאן הוסיף שהמנהל האזרחי איפשר רכש של 50 משאיות חדשות שהוכנסו לרצועה לטובת ארגוני הסיוע.
כלומר, אין בכלל ספק שתושבי עזה זוכים לאספקה בלתי מוגבלת בכל תחומי החיים. למען האמת, אפילו העותרות הודו בכך. אז איזו טענה בכל זאת הייתה להן?
מי מנסה להכשיל את צה"ל?
כאן צריך להיכנס אל האופרציה הסבוכה שנקראת העברת הסיוע ההומניטרי. כניסת הסחורות לעזה נעשית מצפון ומדרום בכמה מעברים. אל הצפון מגיעות סחורות שמקורן בירדן או בנמל אשדוד, אל הדרום מגיעות משאיות ממצרים, בדרך כלל נושאות איתן סחורות, שנפרקו בנמל פורט סעיד. כל הסחורות, בין אם מירדן, מנמל אשדוד או מכרם שלום, עוברות שיקוף ובידוק ביטחוני לפני שהן נכנסות לשטח הארץ. לאחר שנבדקו הן פורקות את הסחורה, ומשאיות ישראליות מעבירות אותה עד למעברים. לאחר שהן פורקות את הסחורה במעברים, מגיע תורן של המשאיות העזתיות לאסוף את הסחורה מהמעבר אל תוך רצועת עזה – כל משאית לפי הייעוד שלה.
צה"ל מנהל את האופרציה הזאת מרחוק, ורק עד שלב מוגבל מאוד. המינהל האזרחי הקצה צירים מיוחדים שמוגדרים כהומניטריים, ובשעות שמוגדרות לנהגי המשאיות הם נמצאים מחוץ לגבולות הגזרה של הלוחמים. אין ירי, אין חיכוך, ואין אפילו התקרבות. מבחינת הפקודה הצה"לית, הצירים הללו הם נקודת תורפה מבצעית, והיחס למשאיות הוא כאל אויב פוטנציאלי. מתוך היכרות עם השיטות הנבזיות של חמאס, הכוחות בשטח יוצאים מנקודת ההנחה שכל משאית תמימה שנוסעת לאסוף סחורה מכרם שלום או ממעבר ארז יכולה להתגלות ברגע כמשאית נפץ קטלנית או כמחסה לחוליה חמושה. לכן הם שומרים על טווח בטיחות, ועל הישארות מאחורי מחסות. עם זאת, יש לציין כי עד כה לא נרשם אירוע של פעולת טרור מתוך משאית איסוף סיוע.
כל החלק שבשליטת צה"ל בתהליך - קרי, הכנסת הסחורות מחו"ל, בדיקתן, העברתן לשטח הרצועה והבטחת ביטחון משאיות האיסוף בהלוך ובחזור – פועל כבר חודשים ארוכים בצורה טובה הן מבחינת זמינות והן מבחינת בטיחות. הבעיה מתחילה ברגע שבו המשאיות מאותתות ימינה או שמאלה, וסוטות מהציר ההומניטרי אל תוך השכונות והכבישים שאינם בשליטה מבצעית של צה"ל.
בידי צה"ל עשרות רבות של סרטונים שמתעדים את ההתנהלות הפושעת של חמאס ושל חמולות אלימות אחרות. בחלק מהם ניתן לראות כיצד משאית עמוסת ציוד פונה מהציר ההומניטרי אל כביש בשליטה חמאסית, ובמרחק של עשרות מטרים כבר ממתין מחסום מאולתר מצמיגים ולידו כמה חמושים. הם עולים על משטח ההטענה של המשאית, ובמקביל משליכים את היושב לצד הנהג ומתיישבים במקומו. בסרטון אחר, טנדר לבן מהסוג המוכר לנו לרעה מסתער על משאית כזאת, חמישה חמושים יורדים מהארגז האחורי ומטילים אימה על הנהג בעזרת ירי באוויר. במקרים אחרים השודדים – חמאסניקים על מלא או סתם בעלי זרוע תאבי ממון – מגיעים אל מרכזי החלוקה עצמם ושם מטילים את אימתם.
המטרות יכולות להיות מגוונות. לעיתים הם באים כדי לשדוד את האספקה לעצמם. זה פחות רלוונטי לחמולות מקומיות, שכן מדובר בכמויות אדירות של סחורה, אך בהחלט יכול להתאים לארגון טרור שרוצה להיערך לשהות ארוכה מתחת לקרקע. ברוב המקרים המוטיבציה היא תאוות בצע או שליטה. הבריונים דורשים פרוטקשן מהמובילים ומהסוחרים, או שהם נוטלים לעצמם את הסחורה כדי למכור אותה ולהרוויח. שוב, כשמדובר בחמאס האלמנט של הפגנת שליטה בשוק המקומי דומיננטי הרבה יותר.
כשזו המציאות בחברה הברברית והרצחנית שברצועת עזה, אכן ייתכנו מקרים שבהם האזרח הקטן יישאר רעב. לצה"ל אין כל נגיעה בדבר הזה. הוא לא יכול לטפל בבעיות האלה, הן יכולות היו להתקיים גם טרם פרוץ המלחמה, והן אפילו לא מתכנסות לחובה הבין־לאומית שפוגלמן נפנף בה – אמנת ז'נבה מטילה חובה לדאגה הומניטרית רק לכוח כובש, ובמחוזות שבהם חמאס שולט ביד רמה צה"ל לצערנו אינו יכול להיחשב כוח כובש. איך אמר לי קצין בכיר על הדיון הזה, "כשהם מציבים בפנינו דרישות שאין ביכולתנו לבצע, ההסבר היחיד הוא שהם רוצים להכשיל אותנו".
אם לומר את האמת, כשמקשיבים לשופטים ולהערות הביניים שלהם, אפשר להשתכנע שהוא צודק. הנה השופט עמית, כששמע מפי האתון – עורכת הדין של 'גישה' – ששוקי עזה משופעים בסחורות, לא התבלבל והמציא לבית המשפט הישראלי תפקיד חדש. "יש שווקים מלאים בסחורה, אתם גם מודים. אבל אתם טוענים שגם אם הם מלאים זה לא פותר את הבעיה, כי לאזרחים אין כסף. אז אני שואל אתכם – יש לכם רעיון? בית המשפט הזה מעמיד את עצמו לרשותכם, כדי לנסות לפתוח צווארי בקבוק ולפתור".
אם לא הייתי יודע שהדיון הזה מצולם ונגיש לכל קורא באינטרנט, הייתי מפחד להביא את הציטוט מחשש שיחשבוני למטורף. יושב הנשיא המיועד של בית המשפט העליון מודה שאין כל בעיה בהתנהלות של רשויות המדינה מבחינת החובה שלהן להנגיש מזון לתושבי עזה, אך מבקש לטכס עצה יחד עם ארגון שמאל הזוי ומטורלל כיצד להורות לצה"ל לפתור את בעיות הפרנסה של עניי עזה. אין שום סעיף בחוק, בין־לאומי, ישראלי או אפילו עקרונות יסוד של השיטה, שתחת סמכותו חוסה התנהלות כזאת של בג"ץ. זה חוסר סמכות קיצוני. אבל זו בדיוק הסיבה שכונסו ארבעה דיונים חסרי תקדים באותה עתירה, בפער זמנים קצר, ובהרכב הבכיר ביותר מבחינת הסניוריטי.
כי פוגלמן ועמית, כפי שהתבטא ממלא מקום הנשיא, רואים חשיבות עליונה במעקב. מעקב, זו מילת המפתח. אין כאן פעולה שיפוטית, רק פעולה שליטתית. זו תמצית ההתנשאות של פוגלמן על ברנשטיין. זו תמצית ההתרפסות של עמית שמעמיד את עצמו לרשות ההזויים מ'גישה'. הם משדרים לצה"ל ולמערכת המדינית שהם תחת פיקוח מתמיד, שההחלטות המדיניות אפילו בשדה לחימה קיצוני כזה חוסות תחת הביקורת השיפוטית, ובעיקר – שהם כאן. לא הייתה להם עילה לדון עוד ברגע הגשת העתירה, לא הייתה סיבה להמשיך את הדיונים אחרי שצה"ל חשף את נתוני הסיוע המפלצתיים, ובטח שאין טעם להמשיך אחרי שהאו"ם נאנק תחת עומס הסחורות. אלא שהעילה השיפוטית לא הייתה העניין אף פעם. המעקב, השליטה והפיקוח על כל מה שזז במדינה הם סמכות העל של בג"ץ אליבא דפוגלמן ועמית.
לתגובות: [email protected]
***