פגיעות מיניות הן נושא מביך ולא נעים, ופעמים רבות אנחנו מעדיפים שלא יעלו כלל לדיון ציבורי. פגיעות אלו מתרחשות בהיחבא, ולאיש אין עניין לפרסמן.
הפוגע אינו רוצה שמעשיו המרושעים ייוודעו ברבים, הנפגע חווה בושה, אשמה וכאב, ובוחר פעמים רבות להסתגר ולהימנע מחשיפת פצעיו וחולשתו, וגם החברה מעדיפה להעלים עין. לבני אדם נוח להניח שהם חיים בסביבה בטוחה והגונה, והם נרתעים מלגלות שמתחת למעטה היפה והמכובד מסתתרים לעיתים יצרים אפלים, אכזריות והתעללות בחלשים.
החברה הדתית, האמונה על צניעות ועידון ומשתדלת להימנע מלשון הרע, נוטה שבעתיים להחניק דיבור על פגיעות מיניות, להשקיט חשדות ולמסגר את ניסיונותיהם של הקורבנות לדבר על מה שקרה כתלונות שווא הנובעות מנקמנות מופרעת, כביטוי לבעיה נפשית ובכל מקרה, כנושא שצריך להתברר בדלתיים מוגפות היטב על ידי אנשי מקצוע ולא בפומבי. כך הוא טבע האדם, וזהו טבעה של חברה, במיוחד חברה שמרנית וצנועה.
אבל לנו יש תורה, והתורה אינה מתירה לנו לנהוג רק על פי טבענו, אלא מחייבת אותנו לעשות את הנכון, הישר והטוב, גם כשזה מחייב אותנו לצאת מאזור הנוחות שלנו. כך מחנכת אותנו התורה לפעול גם בעניין פגיעות מיניות. בפרשת הנערה המאורשה בספר דברים (פרק כ"ב) דורשת התורה מקורבן האונס להרים קול ולצעוק ברבים את הפגיעה בה. תביעתה של התורה מהנפגעת להתלונן היא קיצונית כל כך, עד שהיא תולה את עוונה של המאורשה בשתיקתה ועל כך היא נסקלת, "על דבר אשר לא צעקה בעיר".
הלשון שנוקטת התורה מלמדת אותנו על התביעה הגדולה והקשה מקורבן האונס – להתגבר על הפחד, על הבושה, על החשש מ"מה יגידו" ו"מה יחשבו", ולצעוק בעיר בקול גדול "אנסו אותי!". כך אכן נהגה תמר, אחות אבשלום, אחרי שנאנסה בידי אמנון: "ותיקח תמר אפר על ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה, ותשם ידה על ראשה, ותלך הלוך וזעקה" (שמואל ב', י"ב). היא לא שתקה והסתירה את כאבה בחדרי חדרים, אלא עשתה הכול כדי לפרסם ברבים את הפגיעה בה. העידוד להתלונן על פגיעה מינית ולהביא אותה לידיעת הציבור אינו חידוש של תנועת Me Too, ולא תולדת הפמיניזם או הפרוגרסיביות. זוהי דרישת התורה, חובה שהיא מטילה על הנאנסת - להתגבר על הקושי, להרים קול ולצעוק את האונס.
אבל לא בכל מצב תובעת זאת התורה ממנה. הנאנסת חייבת לצעוק בעיר, במקום שבו יש מי שישמע וייזעק להושיע. אבל בשדה, במקום שאין אנשים אין טעם לצעקתה: "אם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה... ומת האיש אשר שכב עימה לבדו, ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מוות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה".
התורה כמובן אינה מתעניינת במאפיינים הגאוגרפיים של זירת הפשע, אלא במאפייניה האנושיים. העיר והשדה הם רק המחשה לחברה הסובבת את קורבן האונס. העיר מסמלת מקום שיש בו אנשים, והשדה - מצב שבו הנערה ניצבת לבדה מול האנס, התוקף אותה "כאשר יקום איש על רעהו, ורצחו נפש".
כאן מתגלה שהאחריות אינה רק של קורבן האונס אלא גם ואולי בעיקר, של החברה שמסביב. האם יש בה מושיע, או שזוהי חברה אטומה ואדישה? האם זו חברה שבה נערה שתצעק שאונסים אותה תזכה לקשב, להגנה ולהתגייסות להצלתה, או שמא יפנו האנשים את גבם ויתעלמו מהצעקה או יתייחסו לנפגעת כאל חולת נפש או כאל מרשעת הפוגעת בשלום הציבור, ומעלילה עלילות שווא על אנשים מכובדים ונורמליים?
זוהי הנחיית התורה, והיא מחייבת אותנו לחשבון נפש. האם באמת אנחנו מחנכים לחובת הצעקה, לאחריות לדווח ולהתלונן על פגיעה מינית, או שאנחנו מעדיפים להשתיק את הנושא בתואנות של צניעות ולשון הרע? האם אנחנו חברה שמשדרת רגישות והקשבה לצעקת הנאנסים? האם הכול יודעים כי נתגייס לעזרת הנפגעת, נכונים לעמוד לצידה, לשמוע את קריאתה הכואבת והמטלטלת ולהציל אותה מידי האנס, או שמא ברור כי נעבור למדרכה שממול, ונבחר להתנכר לה ולהגן על עצמנו מפני המציאות הקשה והמערערת? נקפוץ להושיע או שנפנה כתף? נהיה עיר, או חלילה שדה?