
התחושה שאנו עומדים בפני אירוע חסר תקדים הייתה באוויר כבר כמה שבועות. מאז העימות בין הנשיא ביידן לנשיא לשעבר טראמפ, שבו העולם כולו ראה בשידור חי את מצבו הקוגניטיבי של הנשיא המכהן, הלחץ שהופעל עליו לפרוש מהמרוץ ולהעביר את מושכות המפלגה הדמוקרטית למועמד אחר שבר כל מוסכמה ידועה בארצות הברית. קברניטי המפלגה הדמוקרטית, שראו כיצד הסקרים מראים כי שנוא נפשם טראמפ בדרך לניצחון מוחץ בבחירות בנובמבר הקרוב, הבינו כי אין מנוס, והם לא יכולים לרוץ לבחירות כשביידן מוביל אותם. אפילו שהם בעצמם הדפו במשך חודשים ארוכים את הטענות בדבר מצבו הבריאותי הבעייתי.
ביידן, מבחינתו, לא תכנן ללכת לשום מקום. יממה לפני הודעת הפרישה מהמרוץ צייץ ביידן כי הוא מתכנן לרוץ עד הסוף. במפלגה הדמוקרטית, שראתה שורה של אירועים שרק חיזקו עוד יותר את טראמפ, ובראשם ניסיון ההתנקשות בו שכשל, נכנסו לחרדות. בכירי המפלגה, דמויות כמו ננסי פלוסי וצ'אק שומר, מנהיג המיעוט הנוכחי בבית הנבחרים האקים ג'פריס, ומעל כולם הנשיא לשעבר אובמה, קראו לביידן לפרוש מהמרוץ בצורה כזאת או אחרת. בתוך כך שטף התרומות לקמפיין נעצר כמעט לחלוטין. ונוסף לכל הטרגדיות הפוליטיות הללו נדבק ביידן בקורונה. בתום רצף האירועים הללו הודיע ביידן כי הוא מסיר את התמודדותו בבחירות הקרובות לנשיאות ארצות הברית, לאחר שכבר הבטיח מעשית את ניצחונו בפריימריז הדמוקרטיים, וכשלושה שבועות לפני הוועידה המפלגתית, אז אמורה להיערך ההצבעה הרשמית.
פרישתו של ביידן מהמרוץ לנשיאות מסמנת את סופו של עידן בן 50 שנה בפוליטיקה האמריקנית, ואת סופה של אחת הקריירות הפוליטיות הארוכות ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. ביידן, שנבחר לראשונה בשנת 1973 לכהן כסנאטור, עשה כמעט כל תפקיד אפשרי בוושינגטון, התמודד לראשונה לנשיאות כבר בשנת 1976, ובסוף הגיע למשרה הרמה ביותר לפני 4 שנים. יחד עם זאת, כהונתו כנשיא היא לכל הפחות שנויה במחלוקת.
"הנשיא ביידן ייזכר כנשיא שעשה המון, כשאפשר לדון אם הצעדים שהוא קידם היו צעדים טובים או לא", אומר רותם אורג, מומחה לפוליטיקה ומדיניות חוץ־אמריקנית, עורך הבלוג 'וושינגטון אקספרס' ומנהל העמותה 'ליבראל' הפועלת לחיזוק הברית עם אמריקה הליברלית. "הוא הצליח לקדם שלוש חקיקות ענק בתחומים שחשובים למצביעיו: חקיקת אקלים, חקיקת שבבים וחקיקת תשתיות. הוא הצליח להביא את ארצות הברית לשפל חסר תקדים בשיעורי האבטלה, וגם הוביל להשקעות עתק במשבר האקלים. הוא גם בנה מחדש את הבריתות של ארצות הברית ברחבי העולם, חיזק את נאט"ו והתחיל ליצור משהו דומה גם במזרח התיכון. ראינו תצוגת תכלית של הברית הזאת בלילה של ההתקפה האיראנית".
ולצד הדברים הללו, שלפחות בזירת המזרח התיכון החלו אצל טראמפ, הוא גם רשם שורה ארוכה מאוד של כישלונות, הן בנושאי פנים והן בנושאי חוץ.
"זאת הסיבה לכך שגם בתוך הקהל התומך של ביידן יש עליו ביקורות. הוא לא קידם את חוק השוויון בנישואין, הוא לא מינה שופטת עליון שחורה ראשונה, אלה סוגיות חברתיות שחשובות מאוד לחלקים נרחבים במפלגה הדמוקרטית. לגבי סוגיות חוץ זה הרבה יותר מורכב. עובדתית העולם נגרר להרבה מאוד מלחמות בימי ביידן, והשקט העולמי קרס, אבל לדעתי יש גבול לכמה אפשר להפיל את כל האשמה על נשיא ארצות הברית. מה שכן נרשם ככישלון מובהק שלו זה אורך המלחמות הללו. מלחמת רוסיה-אוקראינה מתקרבת לסגור שלוש שנים, והמלחמה אצלנו מתנהלת כבר קרוב לשנה".
"בסוף אין דרך להתחמק מהעובדה הפשוטה שבכל סקר אפשרי ביידן זכה בשיעורי תמיכה נמוכים מאוד בציבור", אומרת רות פינס־פלדמן, חוקרת יחסי ישראל-ארצות הברית במכון משגב ודוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב. "זה לא היה בגלל מצבו הקוגניטיבי, אלא משום שהכישלונות שלו היו גדולים מאוד, ההצלחות שלו לא עזרו לאזרח הממוצע, וחוקים ותוכניות שהוא קידם פגעו בשכבות שלמות של האוכלוסייה.
"הדבר הבולט כמובן זה הכאוס העולמי שהוא משאיר אחריו, עם דגש על מלחמת רוסיה-אוקראינה, המלחמה בעזה, התחזקות איראן וההתדרדרות בחזית סין-טייוואן. התומכים שלו ינסו להגיד שלא הכול באשמתו, ושהוא דווקא ניסה למנוע מרוסיה לתפוס יותר נוכחות באירופה. מתנגדיו טוענים, ובעיניי בצדק, כי יש לו חלק עיקרי בכאוס הזה. וכל זה עוד לפני שמתחילים לדבר על הכאוס בנושאי פנים שהוא משאיר אחריו".
למה טענות מתנגדיו נכונות?
"ביידן הוא זה שהוציא את משמרות המהפכה ואת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור. למהלך הזה הייתה השלכה אדירה על יציבות העולם. הניסיון להגיע לעסקה מול איראן בכל מחיר כמעט גם אפשר לאיראנים לממן את כל הטרור נגדנו, וגם גרם לכך שהוא ייתפס כמנהיג חלש, כמישהו שלא מצליח להנהיג את הגוש המערבי מול הכוחות החזקים שעולים מהציר הרוסי-סיני-איראני".
סוף עידן הציונים
הכישלונות בזירה העולמית אצל ביידן, שלהם אפשר להוסיף את הנסיגה מאפגניסטן שנעשתה בצורה כושלת והסתיימה בכיבושה מחדש על ידי הטאליבן בתוך שלושה ימים, אולי מעסיקים את העולם, אך האזרח האמריקני, שבאופן טבעי מתייחס לנושאי פנים הרבה יותר מאשר לנושאי חוץ כאשר הוא הולך להצביע, היה מוטרד בעיקר מהכישלונות בזירה הפנימית. בראשם נמצאים יוקר המחיה המאמיר ומשבר המהגרים.
"ביידן חתך מאוד שמאלה בשביל לרצות את האגפים הפרוגרסיביים במפלגתו, אבל בדרך הוא נטש את המרכז האמריקני", אומרת פינס־פלדמן. "צריך לומר, בחלק לא מבוטל מהמקרים זאת הייתה גם תפיסת עולמו, ולא רק ניסיון לרצות את המצביעים הקולניים, אבל ההשלכות זהות. הממשל בתקופתו פתח באופן מופקר את הגבולות ואפשר להמוני מהגרים להיכנס למדינה בלי טיפת פיקוח בהליך, וגם בלי שום פיקוח על מה שהם עושים אחרי שהם כבר בארצות הברית. מי שנפגעו מכך יותר מכל הן הערים המזוהות כדמוקרטיות, ואנחנו רואים נהירה המונית מהן לאזורי הפרברים, כי מבחינת התושבים השכונות שבהן התגוררו הפכו לבלתי ראויות למגורים. המהגרים הם חלק אחד באירוע, אבל חלק נוסף הוא אובדן תחושת הביטחון האישי. בתקופת ביידן העומס על מערכת האכיפה הפך לכל כך כבד, עד שהוחלט שלא להעמיד לדין עבריינים על פשעים עד גובה נזק כלכלי מסוים. זה למעשה הוביל לכל הסרטונים שאנחנו רואים של פריצות ושודים של חנויות, מבלי שרשויות האכיפה עושות משהו בנושא".
מבחינת האמריקנים, הם רואים בביידן אשם במצבם הכלכלי? הרי מדובר במשבר בין־לאומי.
"הם בהחלט רואים בו אשם. קודם כול, אובדן השליטה הבין־לאומית הוביל לעליית מחירים. אבל האמריקנים רואים את הדברים האלה באופן הרבה יותר מקומי וישיר. עודף מהגרים מקריס את המערכות הציבוריות, וזה המצב שלהן כיום בערים דמוקרטיות רבות. אבל זה יותר חמור מזה, תהליכים פנימיים שהממשל הוביל פגעו גם הם בכיס של הציבור, כמו למשל סגירת מכרות פחם או תהליכים אחרים שפגעו ישירות במעמד העובד. ההשקעה של מיליארדים בצינורות אנרגיה ממקורות טבעיים לא הורידה להם מחירים, אלא רק העלתה אותם. זה מה שהאזרח הממוצע רואה בסוף יום".
איך אנחנו כישראלים נזכור אותו?
"מה שהישראלים יזכרו יותר מכול מביידן זה את נאום ה־Don'tשלו מראשית המלחמה, את העמידה האיתנה שלו לצד ישראל לאורך שעותיה הקשות ביותר, שעה שהיה פחד קיומי אמיתי להרבה מאוד ישראלים. הם יזכרו גם את האיום שהוא שלח לאויביה של ישראל שלא לנסות להחמיר את המצב כי אמריקה עומדת מאחורי ישראל. זה לא רק הנאום, אלא גם הגיבוי במעשים, ובראשם הבאת המשחתות האמריקניות לגבולות ישראל. אנחנו גם נזכור את האמירה שלו שחזרה על עצמה שוב ושוב שהוא ציוני. לצד זאת אנחנו גם נזכור שהמדיניות של ביידן תרמה למצב שבו אנחנו נמצאים היום, החל משחרור הכספים לאיראן ועד ללחצים שהופעלו עלינו לאורך הדרך, וכמובן העובדה שאף שאנחנו חלק מהציר המערבי, מי שעומד בראש הציר לא הוכיח שהוא השחקן הכי חזק בזירה".
"ביידן הוא הנשיא האחרון מהזן הקודם. נשיא שמחובר רגשית למדינת ישראל", אומר אורג. "לא סתם הוא היה איתנו בשעות הקשות, נתן לנו גיבוי מוראלי, צבאי ומדיני. יהיו כאלה שיגידו שזה לא היה מספיק, ואחר כך הוא הפריע לצה"ל לנצח, אם נשתמש בטרמינולוגיה ישראלית, אבל הוא היה איתנו, ואסור לגמד את זה. לצד זה גם יזכרו את מערכת היחסים שלו עם הממשלה לאורך המלחמה, והשאלה תהיה כיצד ינתחו זאת. האם כמי שנכנע ללחצים של הקיצוניים במפלגתו, או כמי שלצד עמדתו שצריכה לקום מדינה פלשתינית, הוא נתן את כל הגיבוי שהוא יכול היה לתת למדינת ישראל".
אנחנו נראה עוד נשיא דמוקרטי עם קשר כזה לישראל? האריס, למשל, נשואה ליהודי, אבל היא הרבה פחות קשורה רגשית לישראל.
"נכון. וזה כי כמו שאמרתי, ביידן הוא באמת סופו של עידן. הסיפור על הפגישה שלו עם גולדה מאיר, שבה היא אמרה לו שהנשק הסודי שלנו זה שאין לנו לאן ללכת, הוא סיפור מכונן אצלו בתפיסה על ישראל. מדובר על נשיא שלקח כל נכד ונכד שלו למחנות השמדה כדי להראות את פשעי הנאצים כנגד היהודים. זה משהו שלא קיים יותר במפלגה הדמוקרטית. כבר ב־2010, בביקור של נציגי ממשל אובמה, ביידן תפס את ראש המטה לביטחון לאומי באותם ימים ואמר לו שהוא החבר הכי טוב שיש לישראל בממשל. מאז זה רק הלך והחריף. מדברים שאני רואה שמתרחשים במפלגה הרפובליקנית, כנראה גם שם בעוד כמה שנים נראה תהליכים דומים".
דווקא במפלגה הרפובליקנית קיימת התחושה שככל שאתה יותר אוהד ישראל, ככה אתה זוכה לתמיכה גדולה יותר.
"זה נכון כיום, כשדמויות כמו היילי או פומפאו הן דמויות מרכזיות במפלגה. אבל שים לב את מי טראמפ בחר כמועמדו לסגנות. ג'יי די ואנס, הסנאטור מאוהיו, מסמל את התהליכים שעובר האגף הרפובליקני בדור הצעיר, מעבר לתפיסה הרבה יותר בדלנית, שהקשר הדתי עם מדינת ישראל הולך ונשחק בה. אנשים שאני מכיר מהמפלגה הרפובליקנית אומרים שהם מרגישים שהתהליכים שעברו הדמוקרטים בנושא מתחילים להתרחש גם אצלם".
הפרוגרסיבים קרעו את החבל
פרישתו של ביידן והעברת המועמדות להאריס יוצרות בלבול רב במערכת הבחירות, שהגיעה לשלביה המתקדמים, שבועות ספורים לפני סגירת רשימת השמות לפתקי ההצבעה. האריס, סגניתו של ביידן, לא הייתה רק המועמדת הטבעית להחליף את הנשיא היוצא, אלא הייתה דה־פקטו המועמדת היחידה לעשות זאת. יחד עם זה מדובר במועמדת עם בעיות רבות שילוו אותה לאורך הקמפיין.
"כבר לפני שנה, בשיחות שקיימתי עם גורמים מרכזיים במפלגה הדמוקרטית, הם טענו שהבחירות יהיו בין טראמפ להאריס, ולא לביידן", אומר אורג. "שאלתי אותם: אם זה המצב, מדוע ביידן לא מסמן אותה מראש כיורשת שלו, והתשובה שלהם הייתה שביידן יישאר עד לרגע האחרון כדי לספוג את כל האש ולהשאיר לה שביל יחסית נקי, מבלי שנדבקו בה כישלונות כאלה ואחרים. זה עבד בצורה חלקית. ביידן אכן ספג את כל הביקורות, אבל הם גם דבקו בהאריס. הוא רצה שיהיה לה קל יותר, וזה לא המצב".
מה הבעיות העיקריות שלה?
"האריס לקחה את המושב האחורי בממשל הזה. היא כן קיבלה את סוגיית ההגירה, שהיא סוגיה חשובה, אבל קשה להשוות אותה לביידן כסגן נשיא שקיבל את האחריות על כל נושאי החקיקה, פנס אצל טראמפ שקיבל את סוגיית השופטים או דיק צ'ייני אצל בוש הבן שקיבל את האחריות על המלחמה. היא לא קיבלה נושא כמו אקלים, סוגיית סין או יוקר המחיה, וגם בסוגיה של ההגירה היא רשמה תוצאות רעות מאוד. היא ניסתה להישאר נקייה, לא להתלכלך בסוגיות שבהן היא עלולה להיכשל, וזה לא עבד לה. היא לא הבינה שזה שהיא החליטה לא לקחת חלק במשחק לא אומר שהמשחק לא ממשיך להתנהל".
הדבר מתבטא גם בעובדה שבסקרי הפופולריות היא מועמדת מאוד לא פופולרית.
"נכון. היא מתחילה את המרוץ ממקום מאוד לא טוב. יש עליה המון ביקורות, אבל גם יש שיטענו שלפחות חלק מהטענות אינן ענייניות ונובעות מזה שהיא אישה שחורה. אני לא יודע להגיד מה דעתי על הסוגיה הזאת, אבל אפשר לראות שהקמפיין שעושים על הצחוק שלה הוא לא קמפיין ענייני. מצד שני, טיעונים שהיא מנותקת הם דווקא כן ענייניים במידה כזאת או אחרת".
מה אנחנו יודעים לומר על הדעות שלה?
"בנושאי פנים מדובר באשת שמאל מובהקת. היא מחזיקה בעמדות הרבה יותר שמאליות, פאתי האגפים הפרוגרסיביים, מביידן שבעצמו מחזיק בעמדות יותר שמאליות מאובמה. היא כן תמכה בתוכנית הביטוח הרפואי לכול, ביוזמת הדגל של ברני סאנדרס, היא גם תומכת בגרין ניו דיל, בחופשת לידה ארוכה של חצי שנה, בחיזוק זכויות עובדים וברעיונות נוספים מהמחוזות הללו. לעומת זאת בנושאי חוץ היא מחזיקה בעמדות מרכז קלסיות של המפלגה הדמוקרטית, מאוד דומות לביידן. ההחלטה הראשונה שלה כסנאטורית הייתה הצבעה נגד מתנת הפרידה שאובמה נתן לנו, שהכריזה על ההחלטה שאובמה העביר באו"ם נגד מדיניות ישראל ביהודה ושומרון כמהלך רע שפוגע ביציבות האזור ולא מסייע לקדם שלום".
הבחירה בהאריס כמחליפתו של ביידן מצביעה על בעיה במפלגה הדמוקרטית עצמה. למרות שלל בעיותיה של האריס, היא עדיין המועמדת המוכרת ביותר משורות המפלגה, למעט האופציה הלא ריאלית של מישל אובמה, ובעלת הסיכויים לרשום את התוצאה הפחות גרועה מול טראמפ בבחירות. וכן, גם לאחר החלפתו של ביידן בהאריס, טראמפ הוא עדיין המועמד המובהק לניצחון. בעיני פינס־פלדמן, הדבר מעיד על אובדן הזהות של המפלגה הדמוקרטית.
"במפלגה הדמוקרטית יש משבר זהות חריף. אנחנו יכולים לראות את זה בצורה הכי בולטת דווקא דרך תעשיית הבידור. כל הוליווד הייתה מגויסת על מלא לטובת הדמוקרטים במשך שנים ארוכות. כל מי שהביע דעה בעד הרפובליקנים מיד הוכה ציבורית. אבל לאחרונה זה החל להשתנות. פתאום דמויות ותיקות והרבה יותר ממסדיות בתעשייה כבר מדברות על זה שהם לא תומכים במפלגה הדמוקרטית. הלגיטימיות להיות רפובליקני בתעשייה חזרה ברמה כזאת או אחרת. אנחנו רואים את זה גם לפי הקריסה של חברת דיסני בעקבות הסרטים שדבררו את ערכי ה־woke שהבריחו צופים מהאולמות. האגף הפרוגרסיבי הלך כל כך רחוק, עד שהיום אנחנו רואים תגובת נגד, כזאת שמערערת את המפלגה הדמוקרטית שצריכה לבנות עצמה מחדש ולחשוב מחדש במה שהיא מאמינה".
ובתוך המקום הזה, מה מקומה של האריס?
"האריס כן מדברת בצורה שמתאימה למצביעים הצעירים הפרוגרסיביים, אבל אנחנו גם פוגשים הרבה רדידות בדברים שלה. אם הייתי צריכה לתאר את המנהיגות שלה, כנראה ההגדרה הכי טובה הייתה 'מנהיגת טיקטוק'. העובדה שהיא מציגה עמדות שהן מאוד שטחיות מטרידה את המצביע המתון. המפלגה הדמוקרטית מקווה שהיא תצליח למשוך את המצביעים מקהלי המיעוטים, שעל פניו מצביעים יותר לדמוקרטים, אבל גם זה לפי הסקרים לא נראה שמצליח לשנות באמת את התמונה. בקרב המצביעים הלא מזוהים, התמיכה היא בטראמפ. התוצאות שתשיג האריס יקבעו רבות את התהליכים שתעבור המפלגה הדמוקרטית לאחר הבחירות".
***