1. אין חולק שהמלחמה הנוכחית שנכפתה על ישראל, הינה בגדר מלחמת מצווה. מלחמה על עצם הקיום. לא רק הארוכה שבמלחמות, אלא גם כזו הנפרסת על פני שבע חזיתות עויינות, וכל אחת ייחודית מחברותיה.
הצד השווה שבהן, שכולן מכוונות להשמדה שואתית של העם היושב בציון; והקב"ה, באמצעות שליחיו לדבר מצווה לוחמי צה"ל, מצילנו מידם.
אפילו גדולי הפוסקים החרדיים מבינים שזו אינה מלחמת דה לוקס. ואם לא אודותיה נפסק, שחתן יוצא מחדרו להשתתף בה ואפילו כלה מחופתה – כי אז אין עוד שום משמעות מעשית להלכה זו והינה כצפצוף הזרזיר. רק מלחמה אחת תשווה לה מבחינת רמת הסיכון והרצחנות הערבית, הלוא היא מלחמת השחרור.
2. אבל אז הכירו כל גדולי הדור בצורך להשיב מלחמה שערה – ולא על דרך המליצה. אז לא קמו בעלי 'אידיאות חרדיות' נפסדות, המטיפים (חלקם ממקום מושבם הבטוח בארה"ב) לציבור החרדי בארץ, להילחם עד טיפת דמו האחרונה (במובן המטאפורי של דימוי זה, אף שחלקם באמירת 'נמות ולא נתגייס' מתכוונים מעבר למטאפורה המילולית), על מנת להיפטר מכמה מצוות מדאורייתא. טענתם ה'אידיאית' היא, בין היתר, ש"הואיל ולא אנו היינו שותפים להחלטה על הקמת המדינה, ממילא מגיע לנו פטור מלהשתתף בהגנתה".
ואין לך שקר גדול מזה. רבים ממנהיגי הציבור החרדי האשכנזי, הסתייגו אמנם מן האופי החילוני של התנועה הציונית, אך הבינו לאחר השואה, שאין פתרון אחר לשאלת הקיום היהודי זולת עצם קיומה של מדינה יהודית. רק מיעוט של יוצאים מן הכלל, ובכלל זה החסידויות ההונגריות הקנאיות סאטמר ומונקאץ', לצד נטורי קרתא בירושלים, העדיפו את שליטת הערבים בארץ עד בוא המשיח.
3. החלטתו של הרב מפוניבז' רבי יוסף שלמה כהנמן להניף את דגל המדינה בכל יום עצמאות על גג הישיבה הגדולה שייסד בבני ברק (עד עצם היום הזה), היא רק ביטוי אחד, לתמיכת הציבור החרדי דאז בעצם הרעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל. נהירתם של בני תורה בבני ברק להתגייס לשירות קבע בצה"ל, אם כרבנים צבאיים ואם בתפקידים אחרים, היא עדות נוספת.
אז עדיין לא קמו פרחחים בני ברקים שגירשו מן העיר צמד קצינים בכירים שהגיעו לשיחה עם הרב לייבל. עד כדי כך הגיעו הדברים, שעצם אזכור עובדת השירות בצבא ברזומה, העניקה יתרון במירוץ לראשות העיר בני ברק – ע"ע ראש העיר מטעם אגודת ישראל סא"ל הרב יצחק מאיר ז"ל, שהגיע בגדול לראשות העיר לאחר שפשט מדיו בתום שירות קבע ארוך כסגן הרב הראשי לצה"ל.
המהפך מהתנגדות להקמת המדינה לתמיכה בה חל בשלהי שנות ה-40 במאה הקודמת, לאחר שבן גוריון התחייב בכתב לקיומו של סטטוס קוו ביחסי דת ומדינה ולשחרור 400 בחורי ישיבה מגיוס, אבל בעיקר בעקבות השחיטה האיומה בשואה, שהוכיחה שאין תוחלת ליהדות ללא מדינה יהודית.
חוקר התקופה משה ארנוולד, אומר בספרו 'החרדים במלחמת העצמאות' (הוצאת מודן, 2017): "לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, שמשמעותה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, החל להיווצר שינוי הדרגתי אך מהיר ואף מהפכני במצב זה". והוא הבהיר באחרונה בכתב העת 'קשר': "בשאלת הגיוס של מי שלא נמנו עם תלמידי הישיבות, היתה הסכמה שחובת הגיוס חלה עליהם".
זו היתה ה'אידיאה החרדית' דאז. לא התבדלות נוסח נטורי קרתא וסאטמר.
4. נכון, גם אז היו רבנים שדרשו לשחרר את בני הישיבות משירות בצה"ל (ואילו כיום המצב שונה בהרבה: הצבא לא באמת מעוניין לגייס את 'הממיתים' עצמם באוהלה של תורה, ומוכן להסתפק ב-60 האחוזים ויותר שהשתמטותם אומנותם). אך כנגדם יצאו רבנים חשובים כמו הרב ש"י זוין זצ"ל: "ילמדונו רבותינו, זו מניין לכם שבני תורה ותלמידי חכמים פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עלינו לכלותנו ולהשמידנו חלילה? וכי לא שנינו שבהצלת נפשות, אפילו נפש אחת, עושין ההצלה ע"י גדולי ישראל, כדי להורות הלכה לרבים? ואם בהצלת נפש אחת כך, בהצלת רבבות אלפי ישראל, על אחת כמה וכמה".
רבני אגודת ישראל קיבלו טענה זו ונרתמו למאמץ המלחמתי. במודעות שהפיצה אגו"י נאמר: "לנוכח השתוללות הדמים אשר הקיפה את כל ערי ארץ הקודש ואת ירושלים, ולנוכח הסכנות המחמירות מיום ליום על ידי צוררים, אשר אמרו לכו ונכחידם, נדרשים כל צעירי עמנו מבין כל חוגי היישוב החרדי בירושלים, לבוא ולהתייצב איש איש על משמרתו".
ומי לנו גדול מן החזון איש, רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, גדול הפוסקים החרדים בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, שאף שנהג להתרחק מסוגיות אקטואליות, כתב בחידושיו למסכת עירובין (ליקוטים קי"ד ו'): "ונראה דהא דתנן דבמלחמת מצווה אפי' חתן מחדרו, לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה, דזה פשיטא; ובשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין... אם יש צורך בהן חייבים לבוא לעזרת אחיהם" (תרגום: ונראה לי שזה שלמדנו שבמלחמת מצווה אפילו חתן יוצא מחדרו, אינו רק בשעה שצריכים לעזרתו להשגת הניצחון במלחמה, שהרי זה בפשטות ברור מאליו; וכשצריך להציל מטעמי פיקוח נפש ולהצלת העם מידי האוייב, כולם חייבים לצאת לעזרת אחיהם).
חייבים! – פוסק החזון איש. מיותר לציין שמצבנו כיום הוא, שיש צורך אמיתי בלוחמים, עד לרמה של יוצא חתן מחדרו, לטובת מה שהחזון איש מגדיר 'נצחון המלחמה' ו'הצלת העם'. ממש חייבים.
5. ואכן, בסביבתו של החזו"א היו שהתגייסו. אחד מהם היה רבי גדליה נדל זצ"ל, תלמיד חכם עצום, תלמידו המובהק של החזו"א (השנה מלאו מאה שנה להולדתו ו-20 שנה לפטירתו), שהתגייס לצה"ל במלחמת העצמאות, בטענה שמדובר במלחמת מצווה (וערק לאחר פרשת אלטלנה, בטענה שהצבא הפך לכלי ניגוח פוליטי), ושב והתנדב במלחמת ששת הימים, אבל נדחה מפאת גילו.
וגם מי שלימים כונה 'שר התורה', רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, התגייס במלחמת השחרור (אך יש להודות כי תרומתו המלחמתית היתה אפסית, אף שעצם התגייסות בנו של הסטייפלר הניעה רבים אחרים). בלשונו המתומצתת תיאר את קורותיו בימים ההם: "כשהגענו למקום, אמר לי הרב [כלומר המ"פ, הרב צבי שרגא גרוסברד] שאני יכול ללכת וללמוד על הגבעה. הוא רק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים, וכך היה. לקחתי את הגמרא ועליתי לראש הגבעה, ושם למדתי עד שוך הקרבות".
6. איננו מבינים כמובן דבר וחצי דבר בחשבונותיו של בורא עולם. אבל האם ייתכן שהקב"ה הביא עלינו מלחמה זו, גם כדי שהציבור החרדי ילמד סוף סוף דבר או שניים שנעלמו מעיניו, לגבי חובת ההשתתפות במלחמת מצווה החיונית להצלת העם? גם זו תורה ולימוד היא צריכה.