מדוע המלחמה מתארכת?

הייתי בן 12 שנים במלחמת ששת הימים. כמו היום, אני זוכר את מלחמת הבזק, כיבוש סיני, יהודה שומרון. הגולן והלב: ירושלים והר הבית.

האם נוכל לענות על השאלה: מדוע מלחמת עזה כל כך ארוכה? דומה למלחמת השחרור? ארוכה ממלחמת יום כיפור? מה נשתנה מאז ששת הימים?

בימים אלה פגשתי חייל שחזר משדות הקרב בדרום. לוחם ביחידה מובחרת ששיתף אותי ואני את הקוראים בסיפורים שלו מהחודש האחרון.

אולי נבין מדבריו את התשובה לשאלה הדוקרת ומייסרת את כל עם ישראל: כבר תשעה חדשים "וכח אין ללדת", מה חסר לנו להשלמת הניצחון בעז"ה?

סיפור ראשון: כוח של צה"ל מגיע לפאתי שכונת זיתון. המשימה: בית ספר שבו נצפו מחבלי חמאס ימ"ש.

חיל האויר לא מפציץ כי אין אישור מגבוה. בוודאות המקום ממולכד כמו כל בתי הספר ברצועה. נכנסים. מטען רב עוצמה מתפוצץ. בנס, "רק", ארבעה פצועים.

סיפור שני: אל בורג', על הציר ההומאניטרי, זיהוי וודאי של רוצחים מחמאס שודדים ובוזזים מזון ממקומיים.

אין אישור לירות על המחבלים. אולי ייפגעו "בלתי מעורבים". הרוצחים עושים ככל העולה על רוחם הנבזית.

סיפור אחרון: הכוח נכנס לבית הספר בשכונת רימאל. כמובן המקום ממולכד, לא הופצץ מהאוויר. ארבעה נפצעים בהם אחד קשה מאד. עד כאן, כרוניקה "יבשה" כואבת מאד. לא חריגה בכלל.

מי שקורא את השורות הנ"ל מבין שלצד גבורת הלוחמים הבלתי נדלית שאין לתאר במילים את עוצמתה ואת התודה שחייב עם ישראל ללוחמיו. מצד שני, אין החלטה לנצח, אין החלטה להכריע, אולי אין אימון בכוחנו, אין אימון שצה"ל יכול להכריע את המערכה בשדה הקרב.

אינני יודע מי מאמין ומי נחלש, אבל ברור,שאי אפשר לנצח במהלכים חלקיים, למחצה, לשליש ולרביע. אם מאמינים. אז שועטים קדימה ולא עוצרים - מכים באויב ללא רחם.

זה יחסוך דם יקר של גיבורי ישראל. חולשה, רפיון וחוסר אמונה בכוחנו האדיר ובצדקת דרכינו הם הגורמים לעניות דעתי להתמשכות המערכה. חייבים להאמין בכוחינו. לחזור לימים של ששת הימים. לשוב לרוח הגדולה ולשמחת הניצחון.

בעזרת השם אלוקי צבאות ישראל, יכול נוכל ועלה נעלה!

הכותב הרב שמעון בן ציון נפצע קשה במלחמת לבנון לאחר שהטנק בו היה - עלה באש.