הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, עומד על כמה עניינים בפרשת השבוע המתכתבים מאוד עם חיינו.
בפרשת השבוע, פרשת פנחס, עדים אנו למינוי מנהיג תחת משה.
אומר הפסוק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
נמנות כאן שלוש פעולות שמשה נצטווה לעשות כלפי יהושע: סמיכה, העמדה לפני אלעזר, נתינה עליו מהודו. מה מהות הליך משולש זה?
הרב זקס מאיר בפנינו מדרש מאלף העומד על ההבדל בין השלב הראשון לשלב השלישי: "וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ עָלָיו" - כמדליק נר מנר. "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו" – כמערה מכלי לכלי" (במדבר רבה כא טו). מה ההבדל בין זה לזה?
תפקידי המנהיגות מתחלקים לשלושה מלך, כהן ונביא.
משה שימש למעשה בשני כתרים – מלוכה ונבואה. הוא מילא את משבצת המלך שכן הוא החליט בעניינים העיקריים הנוגעים לעם – כיצד לארגן אותו, באיזה נתיב ללכת במסע ועוד. ועם זה היה נביא, גדול הנביאים. הוא נשא את דבר ה'. הוא נתן לעם ישראל את תורת ה'.
למלכים בעת העתיקה היה כוח. המלך שלט. הוא קבע בעניינים צבאיים, כלכליים ומדיניים. לנביא לעומת זאת לא היה כוח כלל. לא היו לו צבא או משטרה ולא מערכת ענישה. אך היתה לו השפעה אדירה. כיום אנו זוכרים בקושי את שמותיהם של רוב מלכי יהודה וישראל, אך דברי הנביאים ממשיכים להאיר את ימינו. כשמלך מת כוחו נגמר, כשנביא מת, השפעתו מתחילה.
כח והשפעה נחשבים בדרך כלל לדברים מאותו סוג. מי שיש לו כוח יש לו השפעה. ולהיפך, אך זו טעות. אדם בעל כוח שיחלוק כוחו לעוד תשעה אנשים רק עשירית כוחו תישאר בידו. אך אדם בעל השפעה החולק אותה עם עוד תשעה אנשים לא יפסיד מהשפעתו. במקום שאדם אחד יקרין את ההשפעה הזו, יקרינו אותה עשרה. כוח מתחלק השפעה מוכפלת.
כעת מובנים דברי המדרש: ההשפעה כמוה כהדלקת נר מנר אחר. הנר הראשון אינו מפסיד דבר. אדרבה מעתה יהיה אור רב יותר. שני נרות ולא רק אחד. כזו היא הנבואה. "וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ עָלָיו" – זו העברת כתר הנבואה, כמדליק נר מנר. לא כן מסירת הכוח, ככל שאדם מוסר לזולתו מכוחו הסמכותי נשאר לו פחות - זהו "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו" – כמערה מכלי לכלי".
הנופלים במערכה הותירו אחריהם צוואות, שחלקן מתנוססות היום בפלאיירים, בסטיקרים ובשלטי חוצות. צוואותיהם מלאות אור ותקווה. השפעתן רק תלך ותגדל. לצערנו הנופלים לא כאן כדי לממש את חזונם וצוואתם, אך דווקא בהעדרם השפעתם גדלה.
התפקיד השלישי הוא תפקיד הכהונה. זהו תפקיד שלא נמסר למשה. למה? בשנת 1748 פרסם מונטסקייה את תיאוריית הפרדת הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. הוא כתב "החירות משגשגת לא מפני שיש לבני אדם זכויות טבעיות, ולא מפני שהם מורדים אם מנהיגיהם רודים בהם, אלא מחמת שהכוח מחולק ומאורגן באופן שמי שמנסה לנצלו לרעה נתקל במגבלות שהחוק מציב בפניו".
הפעולה השנייה של משה ליהושע היא העמדה לפני אלעזר הכהן. זהו כתר הכהונה. פעולה זו נועדה להדגיש שמשה אינו כהן וגם יורשו לא יהיה כהן. בכך תישמר הפרדת הרשויות בעם ישראל.
ועוד בעניין המשכיות המנהיגות, משה רואה שאהרון נפטר וזכה לראות שילדיו ילכו בעקבותיו. לא כן משה שלא ראה את גרשום ואליעזר מתמנים במקומו למנהיג.
חכמים הציעו לכך הסבר, הקב"ה התנגד שכתר תורה (נבואה) יעבור בשושלת מאב לבן. כתר מלוכה וכתר כהונה כן – אבל כתר תורה "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" התורה שייכת לכולם ולא רק לאליטה, כפי שאומרת הגמרא במסכת נדרים פא, ע"א: "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה ... ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן? אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר כדי שלא יתגדרו (יתנשאו) על הצבור. מר זוטרא אומר מפני שהן מתגברין (רודין) על הצבור רב אשי אומר משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחלה."
לע"נ כל הנופלים במערכה, שצוואתם היא נר לרגלנו, ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי בן יצחק ומור חמי משה נחמיה בן יוסף צבי.