אי אפשר יותר לשבת על הגדר. המדינה חצויה לשני מחנות לא שווים, וכולנו חייבים להכריע להיכן אנחנו שייכים.
במחנה אחד נמצאים אנרכיסטים חסרי אחריות שבטוחים שכל הצדק אצלם ושמותר להם לעשות הכל, גם אם זה יהרוס את המדינה. במחנה הזה חברים אהוד ברק שקורא למרי אזרחי בעיצומה של מלחמה, וצבי סוכות שנכנס לבסיס צבאי ומעודד בכך ברצונו או שלא ברצונו עשרות רבות של אנשים אחרים לעשות זאת.
נמצאים שם טלי גוטליב שנואמת לצד רעולי פנים מול בסיס צבאי, ונעמה לזימי שמערערת את יסודות המדינה בהפגנות חסרות אחריות. נמצאים שם הטייסים הסרבנים ונמצאים שם מבעירי הצמיגים וזורקי האבנים על ערבים וחיילים.
מה שמדהים בחברי המחנה הזה הוא הראייה קצרת הטווח שלהם. אהוד ברק, רמטכ"ל וראש ממשלה לשעבר חושב שאם 10% מאזרחי המדינה ישתקו את המדינה באמצעות מרי אזרחי וישיגו את מבוקשם, בזה ייגמר האירוע. הוא לא מעלה על דעתו שיקומו למחרת 10% מהצד השני ויעשו את אותו הדבר בדיוק. צבי סוכות חושב שאם הוא יפרוץ לבסיס צבאי, בזה הוא ישיג את מבוקשו ולא מעלה על דעתו שאם זה יקרה, למחרת יפלוש לבסיס צבאי חבר כנסת מהשמאל הקיצוני.
ומול המחנה האנרכיסטי וההזוי הזה ניצב המחנה השני. המחנה שגדול פי כמה וכמה, ובו חברים רוב אזרחי המדינה האחראיים שיודעים שלמען המדינה נכון להבליג לפעמים, ושיש גבולות שלא חוצים, גם במחאה צודקת. ושהדרך להתמודד עם החור שהצד השני קדח בספינה הוא לא באמצעות חור סימטרי בצד שלנו.
ויש גם כאלו שנמצאים על הגדר בין שני המחנות. מנסים למצוא חן בעיני כולם. אחד מהם הוא יאיר לפיד שאתמול היה נחרץ מאוד נגד האנרכיסטים מבית ליד, אבל כשמדובר באנרכיסטים מקפלן ומכביש שש הוא נשמע אחרת, או אם נדייק, פשוט לא נשמע.
לצד יאיר לפיד ניצבים שרים וח"כים מהליכוד ומהציונות הדתית שלא העזו לגנות את חבר הכנסת צבי סוכות על הפלישה שלו למחנה צבאי. גם הם מפחדים להתעמת עם המחנה האנרכיסטי.
כדי שהמחנה הגדול והאחראי ינצח, צריכים לקרות שני דברים. הראשון הוא התייצבות ברורה נגד אנרכיה מכל סוג שהוא, בלי 'אולי' ובלי 'הם הרבה יותר גרועים' ובלי שום תירוץ דומה ברמת הגנון. הדבר השני הוא לדרוש מהמשטרה וממערכת המשפט סובלנות מינימלית לחסימות הכבישים ולאנרכיה הזאת. מערכות אכיפת החוק חייבות להתעורר מיד. בלי שני הדברים הללו, המחנה הקטן והאנרכיסטי ינצח, וכולנו נשקע לאנרכיה.