
זה אחד הימים העצובים בחיי. באמת. לפני פחות מעשרה חודשים חרב עליי עולמי. איבדתי 4 בני משפחה בטבח של 7.10, ועוד כמה וכמה חברים ממעגלים שונים של האזור האהוב בו נולדתי וגדלתי.
ידעתי שחיי עומדים להשתנות, בכיתי, בכינו. לא ידענו להכיל, אנחנו עוד לא יודעים היום. לפני פחות מעשרה חודשים היה דבר אחד שהחזיק אותי - האמונה שמפה אפשר רק לעלות. הבטחתי שנהיה ראויים, שנבנה למענם. ראיתי את כל עם ישראל מתגייס ומתאחד, אחרי שנה שבה כמעט התפרקנו. ראיתי וידעתי שיכול להיות פה טוב יותר.
התקווה הגדולה הזו התחילה להישחק ככל שעבר הזמן. חזרנו לריב על כל שטות כשמידי יום אנחנו מאבדים את טובי בנינו. נתנו יד כציבור, כתקשורת, וכמערכת פוליטית לפילוג אפילו בין משפחות חטופים ומשפחות שכול. איבדנו כל יכולת להכיל דעה מורכבת או להתווכח על מהות.
לפני פחות מעשרה חודשים, עוד לפני שקברנו את חן, רינת, אלון ועידו - הבטחתי שפה אני נשאר לא משנה מה. שאת הבית שלי אני אקים בעוטף עזה. על אפם וחמתם של מי שניסו להשמיד את האזור הזה. ומאז - אני שומע על עוד ועוד חברים שמתכננים מסלול ירידה מהארץ כי הם לא רואים איך יהיה פה יותר טוב.
אני רוצה בכל זאת ביום הזה לנסות לחשוב איך יכול להיות פה טוב יותר. לחשוב מה מנחם אותי ביום בו אנחנו בוחרים להתחיל בסימני מלחמת אזרחים כשכל אויבנו על הגדרות פותחים שמפניות (נטולות אלכוהול), בדרך למלחמה אמיתית שעשויה להביא לחורבן המפעל הציוני.
אני מתנחם בעובדה שמי שעשו בשנה שעברה מדורות על איילון ופרצו לתחנת משטרה - הם קומץ מבין המפגינים הרבים שאכפת להם באמת מהמדינה ושהיו נוסעים לפני תחילת הבלאגן. אני מתנחם בעובדה שמי שפרצו היום לשני בסיסים צבאיים הם קומץ במחנה הנגדי שדואג גם הוא, באותה המידה, למדינה האהובה שלנו.
אני לא אומר את זה בשביל ההשוואה. אפשר להתחיל לריב על כך שאת הקומץ היום עודדו והובילו בכירי הפוליטיקה, ושהקומץ השני זכה להעלמת עין של בכירי המשפט. אבל ההשוואה הזאת לא תקדם אותנו, יקדם אותנו לזכור שמי ששוברים את החוקים פה בסוף הם קומץ. ובעיקר יקדם אותנו לדאוג שהם ישארו קומץ. זה מיעוט קולני, גדל אמנם, אבל קולני. שמנהיגיו הפחדנים מרוב בייס לא אומרים את דעתם האמיתית עליו, שהלייקים ברשתות ומחיאות כפיים וירטואליות מעוורות אותו ומדליקות אותו לעשות עוד. מיעוט שיגמור אותנו אם ימשיך לבלוע אליו עוד אנשים מכל צד.
אני מתנחם מהדור שלי. ומהדור שמעליו. בשנה שעברה דיברתי על הפוליטיקאים והעיתונאים מתחת גיל 45. אלה אותם גילאים שמובילים את הלחימה בעזה, את ההקרבה, את מערך המילואים. אותם אנשים שיודעים להתאחד בשדה הקרב, ולמצוא את המשותף ואת הדרך לפשרות והסכמות.
הם הדור שטבוע פחות עמוק בשריטות היסוד של המדינה הזאת. פחות מקופחים מצד אחד, ופחות מרגישים שהמדינה שלהם מנגד. זה דור שפחות מתעסק בפוליטיקה הקטנה, שיותר רוצה לחיות פה חיים פשוטים ובטוחים. זה בעיקר דור שאיבד כבר הרבה יותר מידי כדי להמשיך להתעסק בקקה ולא לחתור לשקט פנימי והסכמות.
הדור הזה צריך להחליף את הדורות שמעליו בהנהגת המדינה, בהנהגת הצבא, בהנהגת מערכת המשפט. היו מבני הדור הזה גם באנרכיה המופרעת של היום, אבל הם קומץ. אם נשרוד עד שם, עד חילופי הדורות בסגנון הכניסה לארץ המובטחת, יכול להיות פה יותר טוב. ויהיה פה יותר טוב ואולי נהיה ראויים ונדע להרים את הראש ולבנות בשבילם.
סליחה על ההכללה, וסליחה אם זה נאיבי מידי. אבל אין לנו ברירה בימים של מלחמת קיום מעבר לפינה. וסליחה על הגילנות, והדורות שמעלינו עשו הרבה טוב ועושים עדיין הרבה טוב. אבל זה לא עבד. אז זה, אולי, מה שמחזיק אותי גם ביום הזה.
יובל שגב, כתב צה"ל ותושב הדרום, איבד חלק ממשפחתו בטבח בקיבוץ בארי