אתלטיקה פחות מתאימה לנו, אנחנו לא אוהבים להסתכל רחוק. מקצה קפיצה לרוחק
אתלטיקה פחות מתאימה לנו, אנחנו לא אוהבים להסתכל רחוק. מקצה קפיצה לרוחקצילום: רויטרס

העולם המשוגע שלנו מתחלק לשני סוגי אנשים: אלה שלא סובלים את האולימפיאדה, ואלה שלא מוכנים להודות בזה.

בואו נהיה כנים, האולימפיאדה היא אירוע ביזארי שאליו מתקבצים אנשים שמקדישים את חייהם לאימונים סיזיפיים קורעי שרירים ולב, בשם השאיפה הכמעט חסרת סיכוי לשפר את שיא העולם במאית שנייה או בחצי מילימטר ולזכות בתהילת עולם של חמש שניות, לפני שהשידור עובר למקצה חצי הגמר במשקל בינוני בתחרות הסקייטבורדינג, שהוא ענף ספורט משעמם וצפוי רק טיפה פחות מהנאומים של יאיר לפיד והפרשנים של ערוץ 13.

מה שעוד יותר מוזר הוא שחוץ מהספורטאים מגיעים אל האולימפיאדה המוני עיתונאים שתפקידם לדווח ששום דבר מיוחד לא קרה היום בבריכת הכדורמים (גם אם יקרה הם לא ידעו, הכול ממילא מתרחש מתחת למים), ותיירים נלהבים מכל רחבי העולם שמסיבה לא ברורה מוציאים המון כסף כדי לראות פראיירים כמוהם נדחקים לאצטדיונים מיוזעים וממתינים בשמש הקופחת שאיזה מתעמל ממדינה לא מוכרת יקפוץ במוט וייפול כמו פמוט. אם כי יכול להיות שלאולימפיאדה הספציפית הזאת הם הגיעו כדי להיפרד אחת ולתמיד מפריז, לפני שעיר האורות מקבלת על עצמה רשמית את השריעה ומחליפה את הטור דה פראנס במרוצי גמלים ואת השאנז אליזה בשדרות השהיד הנבזה.

לגבי הנקודה הישראלית אין יותר מדי מה להרחיב את הדיבור. בדרך כלל אנחנו מצליחים לגרד שתיים־שלוש מדליות, שזה נחמד, אבל אנחנו הרבה יותר חזקים באולימפיאדות מתמטיקה ותחרויות רובוטיקה למיניהן, וטוב שכך. אם כי גם באולימפיאדה הרגילה יש כמה ענפים שהיינו יכולים להצטיין בהם, ואני לא מתכוון רק לג'ודו שהוא למעשה תיאור של "יהודי עושה", Jew do. רק שיהודים טובים יותר בדיבורים מאשר במעשים, לכן בג'ודו אנחנו כבר לא מה שהיינו פעם. בתירוצים, לעומת זאת, אין עלינו בעולם.

לזרוק או להטיל?

האם יש לנו סיכוי להצליח באיזשהו תחום באולימפיאדה? בואו נראה.

אתלטיקה קלה. זה לא התחום שלנו, ניסיתי פעם אתלטיקה והיא בכלל לא הייתה קלה. גם קפיצה לרוחק לא בשבילנו כי אנחנו לא אוהבים להסתכל רחוק, אנחנו אנשים של כאן ועכשיו. על מרתון בכלל אין מה לדבר, וגם לא על ריצת 400 מטר, 100 מטר או ריצה בכלל. המקצה היחיד שאולי היינו יכולים להצליח בו הוא ריצת שליחים, כי בתור אומה שכל היום מזמינה באינטרנט דברים שהיא לא צריכה אנחנו רגילים למתח הזה של מתי השליח יגיע, אם בכלל, והאם הוא יצליח להעביר את החבילה בלי לשמוט אותה ובכלל להגיע ליעד הנכון.

התעמלות אומנותית. תחום חביב במיוחד על שופטי בית המשפט העליון שלנו, מכיוון שבענף הזה רק השופטים נותנים ציונים, רק הם קובעים מי מנצח, והם אפילו לא צריכים להסביר למה.

חתירה. ענף שבו מתמחים פוליטיקאים וגם ארגוני שמאל למיניהם, שאוהבים לחתור תחת יסודות המדינה ולספר לכל העולם כמה אנחנו רעים ואלימים ופושעי מלחמה. פעם, כשיהודים היו נרצחים העולם היה שותק. אבל היום זה שונה, היום כשיהודים נרצחים העולם מיד מתקומם ומאשים אותנו. פעם כיבדו אותנו, ואם לא כיבדו אותנו פחדו מאיתנו. היום לא מכבדים אותנו, בגלל החתירה הבלתי פוסקת. ולא פוחדים מאיתנו, בגלל שאנחנו כבר לא טובים בג'ודו.

התעמלות מכשירים. תחום שאנחנו ממש טובים בו, כי אנחנו יודעים לעמול ולהכשיר כל שרץ, כל עיוות, כל עוול.

גלישת גלים. מקצוע אולימפי שממש תפור עלינו, כי אנחנו אלופים בלהתחיל שיחה בנושא מסוים ומיד להפליג למקום אחר לגמרי. כמו הרב שלי בישיבה התיכונית, שאיך שהיה נכנס לכיתה היינו זורקים לו פרובוקציה וכל השיעור היינו מתווכחים איתו על כל נושא שבעולם חוץ מהחומר שהוא התכוון ללמד, עד שדקה לפני סוף השיעור הוא היה דופק על השולחן ואומר "די, אנחנו גולשים". גלישה היא ספורט פופולרי במיוחד באולפני טלוויזיה, במפגשים משפחתיים ובוויכוחים ברשתות החברתיות. אולי בגלל זה לפעולה שעושים באינטרנט קוראים, ובכן, גלישה.

זריקת דיסקוס. לא ברור איך הספורט הזה לא הצליח בישראל. הרי אנחנו לא אוהבים לדון, כלומר לדסקס, מלשון Discuss, לכן אנחנו תופסים את הדיסקוס המאוס, מלשון Disgusting, וזורקים אותו. גם בהטלת כידון היינו אמורים להיות חזקים, כי אנחנו לא אוהבים לדון. כלומר לא לדון בבעיה, כן לדון זה את זה, לכן אנחנו מטילים. את האשמה. למה? כי דון.

ראש מעל המים

קראטה. לא רבים יודעים, אבל קראטה הוא בכלל המצאה ישראלית. הקראטה היה פעם ספורט הסתדרותי פופולרי, בימים הטובים שבהם הסוציאליזם שלט ופקידי המדינה היו משקיעים את מיטב זמנם ומרצם במאמץ להצמחת המשק, כלומר יושבים באפס מעשה ומחכים למחלק התה (אי אפשר להצמיח את המשק בלי תה). אבל עד שמחלק התה היה מגיע התה כבר היה קר, והפקידים הצמאים היו מתעצבנים ומעירים לו: "היי, קר התה!". ככה נולד הקראטה, כאשר הפקידים היו קדים בפני מחלק התה ומרביצים לו, והוא היה קד וזורק עליהם כד, או כוס, או תיון. ואז הם שוב היו קדים ומחלק התה היה הולך להביא תה חדש בזמן שהפקידים היו מחכים לו או לשעה חמש, מה שיגיע קודם.

הבעיה היא שקראטה לא נחשב ספורט אולימפי, בגלל שכולם אנטישמים. אבל אילו היה קראטה באולימפיאדה כבר הייתם רואים איך בדיוק כמו בג'ודו, גם בו לא היינו מצליחים.

הרמת משקולות. לא כוס התה שלנו (הבנתם מה עשיתי פה), אבל בואו נראה את אלוף העולם בהרמת משקולות מתחרה בהרמת משקלים מול חיילי צה"ל. תאמינו לי, שיוותר מראש. כנ"ל לגבי קליעה. והיאבקות. ודבקות במשימה.

כדורגל, כדורסל, טניס, כדורעף. כבר ראינו שאנחנו לא מצטיינים בכל מה שקשור לכדור, אלא אם מדובר בנשנוש בערב מול הטלוויזיה שהופך אותנו לכדורים עגלגלים. דווקא בכדורעף היה יכול להיות לנו סיכוי, כי להורים של אשתי יש מרפסת גדולה ופעם, בצעירותנו, היינו מדי פעם משחקים פינג־פונג בשבת וכל פעם הכדור היה עף למטה, מה שהיה מחייב את גיסי לרדת שבע קומות ברגל ולטפס בחזרה עם הכדור העף, ואז שוב לרדת כדי להביא את הכדורעף. של הפינג־פונג. שעף. הוא היה יכול בקלות לקחת מדליית זהב בריצה במדרגות, אילו רק היה ענף כזה באולימפיאדה. אבל ככה זה הוועד האולימפי, עושים בכוונה כדי שלא יהיה לנו סיכוי לנצח.

טרמפולינה. אחד הענפים היותר הזויים של האולימפיאדה, שאילו היינו יודעים עליו מראש היינו שולחים אליו את ילדי ישראל, שיקפצו שם במקום לקפוץ לנו על הראש כל הקיץ.

שחייה. בלי צחוק, בשחייה אנחנו לוקחים את הזהב. כולנו. כי בכל העולם כולו אין עוד עם כמונו, ובמיוחד בשנה האחרונה, שמתמחה כל כך בלהחזיק את הראש מעל המים.

לתגובות: [email protected]

***