ביום ראשון ב־11 בבוקר אספתי את כל באי ביתי למכשיר הטלוויזיה שאתם לא יכולים להוכיח שקיים ברשותי ועדכנתי אותם בלו"ז. "היום כולנו גפן פרימו", הסברתי להם תוך שאני עוטף אותם בדגלי ישראל.
"מי זה גפן פרימו?" שאל אותי היעקבין הבכור.
"מי זה גפן פרימו?" התעצבנתי, "הוא רק הג'ודוקא מספר אחת שלנו בקטגוריה של עד 52 קילוגרמים".
הייתם חושבים שפטריוטיות ישראלית תהיה משהו שהילדים סופגים בבית הספר, אבל כנראה שיש דברים שאפשר לקבל רק בבית. הבהרתי לילדים הרכים שאנחנו בעיצומה של אולימפיאדה שאליה שלחנו את נציגינו הטובים ביותר למען יזכו במדליה, וחשוב מזה, יטיחו למזרן בעוצמה את עוכרי ישראל שאי אפשר לפורטם כי רבים הם.
הסברתי להם במהירות את חוקי המשחק. כל קרב אורך ארבע דקות ובמהלכו המטרה היא להפיל את היריב על הגב. מה שנקרא בשפה המקצועית "איפון".
מפה לשם הגיע תורו של גפן פרימו שלנו לעלות למזרן. "זאת אישה", זרק היעקבין התיכון.
"בהחלט", עניתי בגמגום קל, "גפן פרימו שלנו היא אישה".
"אבל אתה אמרת שזה גבר", הוא התעקש.
"איך יכול להיות שאני התעקשתי שזה גבר, הרי עיניכם הרואות שזו אישה", התעצבנתי שוב. אם היה אפשר הייתי מטיח את הילדים על הגב וסוגר בזה את האירוע.
"יכול להיות שלא ידעת מי זו גפן פרימו עד לפני חמש דקות?" זרקה אשתי בשמחה לאיד מהולה בעוד יותר שמחה לאיד.
"גפן פרימו *שלנו*", תיקנתי אותה, "ואת לא תסכסכי ביני לבינה נשמה שלי, אני עוקב אחריה עוד מאז האולימפיאדה הקודמת בלונדון".
"האולימפיאדה הקודמת הייתה בטוקיו", התקטננה היעקבינית.
"שנכבשה ב־1945 על ידי בעלות הברית וביניהן אנגליה שבירתה לונדון", הסברתי את עצמי ביתר פירוט. יש אנשים שיחפשו אותך עד שימצאו.
"אבל גם בטוקיו גפן שלך לא השתתפה", המשיכה היעקבינית שאובייסלי פתחה גוגל במטרה לעשות עליי איפון מנטלי.
"אז את יודעת מה, תעודדי את הקוריאנית וזהו!" התרגזתי ואספתי אליי את הילדים כדי שלא ילמדו מהאמא האוטואנטישמית שלהם.
"איזו מהן זו הקוריאנית?" שאלה אשתי.
מודה, לקח לי רגע. כנראה גפן שלנו שינתה תספורת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. שיהיו בריאות כל הג'ודוקאיות האלה נראות אותו דבר. "הקוריאנית בכחול", פגעתי לבסוף אחרי שאחד הקריינים הסביר שאנחנו בלבן (הייתי יכול לזהות לפי עיניה המלוכסנות של הקוריאנית, אבל אני לא רואה צבע ולא מגדר ובאופן כללי משתדל לא לראות בכלל, זה מאוד מסוכן בימינו. בטח למישהו בתחום התקשורת).
הקרב היה צמוד, אבל ממש ברגע האחרון גפן שלנו הרביצה איפון שתמיד ידענו שהיא מסוגלת לו, והביסה את הקוריאנית. "אל אל ישראל", התחלתי לשיר וסחבתי איתי את ילדיי לריקוד הורה ספונטני בסלון.
"אז יש לנו מדליה?" שמח היעקבין הבכור.
"איזו מדליה בראש שלך ילד, צריך לנצח עוד כמה קרבות בשביל זה", הסברתי.
"כמה בדיוק?" שאלה היעקבינית בהתרסה, כאילו אני לא מכיר את חוקי הפורמט ויודע כמה קרבות צריך כדי לקחת מדליה.
"עוד שלושה ניצחונות ויש מדליה", יריתי. להשתמש בגוגל גם אני יכול.
הקרב הבא יצא לדרך אחרי כשעה, הפעם גפן שלנו עלתה למזרן נגד מתחרה משווייץ. "אלה ניטרליים באופיים", הסברתי לילדים, "הם לא בנויים לקרבות". ובאמת אחרי שלוש דקות מורטות עצבים גפן שלנו הטיחה גם את השוויצרית למזרן ואני כבר יכולתי לדמיין איך גפן שלנו עולה על הפודיום על אפם ועל חמתם של כל אויבי ישראל פלוס אשתי.
חלפה עוד כשעה וגפן שלנו עלתה לקרב נגד היריבה הבאה מקוסובו מלומדת הקרבות. "לא טוב לנו קוסובו", אמרתי לילדים, "אלה היו צריכים להילחם על עצמאותם, לא כמו השוויצרים הנמושות". ובאמת הגברת מקוסובו יצאה לדרך ותקפה את גפן שלנו עם רעל בעיניים משל הייתה סלובודן מילושביץ' בכבודו (?) ובעצמו. אחרי דקה וארבע שניות גפן שלנו נכנעה ללא תנאי. "עדיין יש סיכוי לעשות מדליה דרך בית הניחומים", עדכנתי את הילדים המסכנים, שרק רצו ללכת לשחק מיינקראפט בפלייסטיישן שאין לכם דרך להוכיח שקיים ברשותנו.
הקרב המכריע התחולל נגד מתחרה מהונגריה. "אלה מסוכנים אלה", תרמתי לילדים קצת מהידע שלי, "סביר להניח שהיא תנסה לעוור את גפן שלנו באמצעות פפריקה".
כאילו להכעיס, השם של הג'ודוקא ההונגרייה היה אשכרה "פופ ריקה". אני לא ממציא פה כלום, תבדקו אותי (בחייאת תחפשו Pupp Reka בגוגל, בחנוני נא בזאת).
הייתי רוצה לומר שהקרב נגד ההונגרייה היה מותח, אבל ההונגרייה ניצחה בזמן שיא של 43 שניות. בקושי אפשר להכין רוקט קרומפלי בזמן הזה. האכזבה הייתה גדולה.
"גפן כבר לא תביא מדליה, ילדים", סתמתי את הגולל.
"יש, זה נגמר", הם צעקו והלכו לבנות בלוקים במשחק שהרזולוציה שלו תקועה בשנה שבה עוד לא הייתה קוסובו בכלל.
"מה זאת אומרת *גפן* כבר לא תביא מדליה?" שאלה אשתי, "מה קרה לגפן *שלנו*?"
"מה זה גפן שלנו נשמה", הסברתי, "מי אנחנו שניקח בעלות על ספורטאית אינדיבידואלית שלא עמלנו בה ולא גידלנוה? קצת ענווה, לא כל ערך צריך ליפול שלל לפטריוטיות זולה. ההצלחות הן של גפן בלבד. גם הכישלונות, מה לעשות".
אשתי גלגלה עיניים והלכה לענייניה, ואני ניגשתי רגע לילדים המשחקים. "ניפגש מחר ב־11 בבוקר", לחשתי כדי שאמא לא תשמע, "טוהר בוטבול שלנו עולה מול האלג'יראי".
לתגובות: [email protected]
***