כבר כמה חודשים הטלפון הסלולרי שלי הוא לא רק שלי. יש לי שותפה קטנה. הבת הצעירה הגיעה לגיל שבו מצד אחד החברות כבר משתפות זו את זו בחוויות באמצעות הווטסאפ וקובעות דרכו איפה הן נפגשות מחר ומתי, אבל מצד שני היא עדיין לא מספיק גדולה לטלפון משלה. התוצאה של התופעה הזאת היא כפולה. קודם כול רמת הזמינות שלי תלויה ישירות בהתארגנות למסיבת הפתעה למדריכה או בהפקת עוגה מיוחדת לשבת הסניפית. והשנייה היא שהפרסומות שאני מטורגטת אליהן מותאמות לא רק אליי (קרמים שקרניים לגיל 40 פלוס, תיקים אופנתיים שאבד עליהם הכלח וחופשות קרירות במדבר הלוהט של הקיץ) אלא כוללות גם המון סרטוני בישול ואפייה. הקטנה עושה ברוך ה' צעדים יפים במטבח, וסרטוני המתכונים נופלים עליי כמו גשם ביער טרופי.
בדרך כלל אני מדפדפת את הסרטונים האלה בזריזות. אני מכירה את כל הטריקים השיווקיים, את האפשרות לערוך סרטונים ולייפייף את התוצאות באמצעים טכנולוגיים. קשה לי להאמין לעוגות השמרים ההו כה מושלמות שיוצאות מהתנור עד שאפשר להריח אותן מהמסך. המתכונים הטובים באמת שזכו להיכתב במחברת המתכונים הביתית שלנו מגיעים מחברות בשלניות שאני סומכת עליהן, ובדרך כלל גם אחרי שהתבשיל עבר מבחן טעימה משפחתי בארוחת שבת.
אבל לפני כמה ימים צץ לי סרטון ומשום מה המשכתי לצפות בו. האופה הנהדרת רצתה ללמד את הצופים איך להכין עוגת שמרים או מאפה גבינה או לחם שום, אני באמת כבר לא זוכרת, כי זה לא היה העיקר. המנחה, לבושה בגופייה, התחילה את המתכון בניפוי הקמח, ואחרי שהקמח תפח (פי שלושה כמובן, בהצלחה מסחררת) ורגע לפני שהיא התחילה לעצב את הבצק כרצונה, היא פשוט כיסתה את ראשה במגבת, הפרישה חלה ובירכה.
לא התפלאתי מכך שמפרישת החלה אינה לבושה במיטב אופנת המטפחות העכשווית. מה שתפס אותי הוא שהפרשת החלה היא פשוט סעיף בהוראות הלישה-התפחה-אפייה. האופה לא הבטיחה הבטחות למי שתפריש כמוה ולא סיפרה על הסגולות הנדירות של המצווה, ומצד שני היא לא התנצלה. המנחה המוכשרת (וחבל שאני לא זוכרת מי היא) לא חשבה לרגע אם הפרשת חלה היא מהלך שיווקי או לא. ככה היא מכינה עוגות וזהו. וכמוה כל כך הרבה נשים עושות את זה כל שבוע במטבח הביתי שלהן. וזה היה הכי טבעי ולכן הכי נכון.
האופה היקרה הזאת התחברה לי ל-45 שניות ששודרו במוצאי י"ז בתמוז בערוץ 14. אני לא צופה אדוקה בטלוויזיה, אבל את הרגעים ההם היה קשה לפספס בשל ההדים שעורר השידור הזה, שארך פחות מדקה. מגי טביבי, מגישת מהדורת חדשות 14, פתחה את החדשות באייטם הכי עדכני לאותו ערב, אבל גם הכי עתיק. הוא לא היה פוליטי ולא ביטחוני, אבל הכי פוליטי וביטחוני שאפשר. טביבי אמרה שזהו ערב שבו היהדות "מציינת את תחילתה של תקופת בין המצרים, תקופה של שלושה שבועות עד תשעה באב, המסמלת את הזמן שבין הבקעת חומות ירושלים והמצור על העיר, שהגיע לסופו שבועות ספורים לפני חורבן בית שני".
טביבי הפנתה את הצופים לתמונות ששודרו לסלון שלהם ישירות מהרחבה העמוסה של הכותל המערבי, והסבירה: "אלה תמונות בשידור ישיר מהכותל, שם ציינו מתפללים רבים את היום המיוחד הזה". וכאן היא הוסיפה את המילים שלה, את הלקח העכשווי האישי מהצום ומהמצב בעם, כי הרעב והצמא הם לא מטרה, אלא אמצעי לעורר אותנו לחשיבה. "זוהי ההזדמנות להזכיר שעל רקע הקרע החברתי והחורבן הלאומי שפקד את כולנו מאז 7 באוקטובר כוחנו באחדותנו, ואולי זה הזמן להוריד את החומות היום יותר מתמיד", אמרה. ואחרי השיעור הקצר הזה, שנאמר בפתח המהדורה, היא הודיעה שהיא מסיימת את הצום הפרטי שלה בברכת "שהכול" ובלגימת מים. פשוט כך.
חודש טוב לכל המאזינים
המילים האלה של טביבי וסיום הצום בשידור חי התפוצצו ברשתות, אין מילה אחרת לתאר את זה. אנשים התרגשו לראות את המחווה הקטנה הזאת, שהמחישה את מה שקרה בבתים רבים בישראל באותו ערב. הם הרגישו שרואים אותם, שמדברים אותם, שיש להם ולעולם שלהם, עולם היהדות, סוף סוף מקום של כבוד. וגם אם יש צופים שלא צמים, ואולי אפילו לא זכרו שבאותו היום היה י"ז בתמוז, המילים האלה נתנו להם תזכורת קטנה מי הם ומאין הם באו. האהבה חזרה אל טביבי בגלים גדולים.
מה שלכד את העין ואת הלב הוא הפשטות שבה אמרה את הדברים. טביבי לא דיברה בפאתוס ולא ניסתה לשכנע. זה פשוט חלק מלוח השנה שלה, ובתור מגישת חדשות היא הייתה צריכה לעבוד, להתלבש ולהתאפר כשהצום כבר פועל את פעולתו על הראש והבטן, והיא המשיכה לעבוד, כמו צמים רבים שהלכו באותו יום לעבודה, וסיימה את הצום והגישה את המהדורה ובראש הניחה את מה שהיה הכי חשוב לה באותו ערב.
ופתאום, כשהמילים האלה והלגימה ההיא מהמים (היי ערוץ 14, לא יכולתם לפרגן לה מרק?) הופיעו על המסך, הבנו מה אין לנו ומה חסר כבר המון שנים על המסכים שלנו. אני לא מדברת על סרט לכבוד תשעה באב או ספיישל פורים, אלא יהדות שנוכחת בטבעיות אצל אלה שמשדרים לנו את החדשות ואת תוכניות האקטואליה.
אחד הראשונים ששימחו אותי בעניין הזה הוא זאב קם, איש התאגיד שכותב כאן טור פוליטי. אם קם משדר בראש חודש, תמיד תשמעו ממנו "חודש טוב" כי באותו בוקר הוא אמר הלל והתפלל מוסף, כי זה לוח השנה שלו. בפעמים הראשונות ששמעתי אותו זה כל כך חימם לי את הלב, ששלחתי לו הודעה. כל כך התרגלנו שזה לא נמצא, עד שכל מחווה קטנה כזאת זוקפת מעט את הגב. הלוואי שהיה לנו קצת יותר מהדבר הזה. הרי יותר מ־50 אחוזים מהעם מגדירים את עצמם מסורתיים או דתיים, וזו השפה שהם מכירים.
אבל הלקח מהאפיזודה הזאת לא צריך להתגלגל רק לאחראים על אולפני הטלוויזיה או הרדיו. רבים מאיתנו עובדים עם אנשים שאורח חייהם שונה משלנו, ואז לפעמים קשה לשמור על הדברים שחשובים לנו, החל בצום, כשאתה הצם היחיד בסביבה, המשך בכשרות, כי מה, תבאס את החבר'ה לצאת לאכול צהריים במקום מסוים כי רק בו יש תעודה, ואז תפילת מנחה שמתנגשת עם הישיבה הדחופה. אנשים כמו מגי טביבי והאופה היקרה מהסרטון מראים לנו איך להמשיך לחיות את עצמנו באופן טבעי. לא מתנשא או מטיף, אבל גם לא מסתיר. נעים מאוד, אלה עקרונותיי, זאת אמונתי. כשזה בא בפשטות כזאת, בדרך כלל אנשים גם יקבלו את ההתנהלות הזאת בכבוד וייתנו לה מקום.
לתגובות: [email protected]
***