קריאת אזהרה להורים ולחיילים

אני אמא של בנים, על כל המשתמע מכך.

תמיד היו בבית דיבורים על צבא וזה השיח גם בשנה האחרונה, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. מי בעזה? מי בחוץ? מתי מילואים? מתי כוננות? איפה החברים? מתי חופשה?

הילדים חונכו גם בבית וגם בכל מסגרות החינוך לשרת, להתנדב "תעשה את הכי טוב שאתה יכול". ואז מלחמה. וחופשה. ועוד סבב. והדאגות, אוי הדאגות.

אתמול, בכל אירוע שדה תימן, כל מה שהתחלתי לחשוב עליו זה איך אני אומרת לבנים "תשרתו... אבל..." אבל תזהרו לפני שאתם יורים. ותזהרו איך שאתם מדברים. ותזהרו אם אתם צריכים לעצור מחבל. ואולי לא כדאי שתהיו עם כיפה בצבא. אולי כובע? (שלא ירדפו אתכם).

הרגשתי כמו בקמפיין ME TOO כאשר אז הפחדתי את הילדים: לא מחמיאים לנשים, לא נוגעים, לא מדברים. תזהרו! תזהרו! תזהרו!

אותו סיפור סביב שדה תימן. תזהרו! הפרקליטות הצבאית יכולה להתהפך עליכם. אתם לא צריכים לעשות משהו רע כדי להיפגע. אתם טובים. לא תדעו להתמודד מול רוע ופרוגרסיביות של פצ"רית שיושבת על כיסא נוח במזגן ולא ראתה חברים נהרגים מול העיניים. תזהרו!

אני קוראת למקבלי ההחלטות - עצרו לרגע. חשבו על המסר שאתם מעבירים לדור הבא של המשרתים. האם אנחנו רוצים צבא של חיילים מפוחדים, החוששים מכל צעד? או שמא אנו זקוקים לחיילים בטוחים, היודעים שהמערכת תגבה אותם כל עוד הם פועלים בהתאם לערכי צה"ל?

עלינו למצוא את האיזון העדין בין אכיפת החוק וערכי המוסר לבין הגנה על חיילינו ומתן הכלים להתמודד עם מציאות מורכבת. רק כך נוכל להמשיך ולחנך את ילדינו לשרת את המדינה בגאווה ובביטחון. כאם, אני קוראת - אל תאלצו אותנו לומר לילדינו "תיזהרו" במקום "תתנדבו". תנו לנו את הביטחון שילדינו יהיו מוגנים - הן מהאויב והן ממערכת שאמורה לתמוך בהם. רק כך נוכל להבטיח שהדור הבא של המגנים על מדינת ישראל יעשה זאת מתוך תחושת שליחות ולא מתוך פחד.