כדי לקרוא עוד גינוי לפריצה אלימה לבסיסים צבאיים אינכם זקוקים לטור הזה. יש שפע מזה בכל מקום, בעיקר מפי אנשים שכבר שנתיים מבעירים צמיגים בלב כבישים ראשיים ופורצים למכוני מחקר ימניים תוך השחתה ואיומים על חוקרים.
גם הדיון על עצם החקירה נגד לוחמי מילואים בחשדות להתעללות במחבלי נוח'בה הוא הסחת הדעת. יש נהלים לצבא, חיילים צריכים להישמע להם, וקצינים מנותקים ואוויליים במצ"ח חייבים להתאפס על עצמם ולהבין שאל לוחמי מילואים שנותנים הכול למדינה כבר שנה צריך לגשת בחרדת קודש ובאין־סוף רגישות.
את כל אלה קראתם ותקראו בהרחבה בכל כלי התקשורת. אבל כל אלה הם הסחת הדעת בלבד. השאלה שצריכה להישאל היא מדוע מאות אזרחים נסעו באמצע יום עבודה, באופן מיידי וספונטני, שעתיים או שלוש שעות דרומה אל מחנה שדה תימן? מה הסנטימנט שגרם לחברי כנסת, שראו שערורייה אחת או שתיים בימי כהונתם, לעצור דווקא הפעם את הדיונים וסדר היום ולהרחיק דרומה? ומה גרם למאות המוחים בבית ליד, נתמכים בעוד עשרות אלפים ברשתות החברתיות, להתנפל על מחנה צבאי באופן שלא ראינו כמותו עד היום?
בשמאל כמובן קפצו על תמונות האלימות כמוצאי שלל רב. גם טהרנים רבים בימין־מרכז הצטרפו להזדמנות הנהדרת לרחוץ בניקיון כפיהם לנוכח מושאי הערצתם באליטת השמאל. אבל אלה גם אלה מטשטשים ביודעין את הסיפור האמיתי, שגם אלף גינויים לא יכבו אותו. הסיפור של מערכת משפט – מבג"ץ, דרך פרקליטות המדינה ועד הפרקליטות הצבאית – שאיבדה כל קשר עם חוש הצדק ועם הלך הרוח הלאומי, ומוצאת את עצמה פעם אחר פעם בצד שנגד לוחמינו.
ויש סיבה שהר הגעש הזה מתפרץ דווקא עכשיו. הרי כבר יותר משלושים שנה, מאז פרוץ המהפכה החוקתית של אהרן ברק, עם ישראל סובל מיד הברזל של מערכת המשפט. הכנסת דנה בחקיקת נגד החל משנות האלפיים המוקדמות, מאמרים וספרים לרוב נכתבו נגד גישת "מלוא כל הארץ משפט", ובטח שבשנים האחרונות הנושא הפך לנפיץ ומרכזי. אבל רק כעת, עשרה חודשים מהאסון הנורא של השבעה באוקטובר, הזעם הימני מתפרץ בצורה כזאת.
אחד התחומים שבהם הוטחה הביקורת הקשה ביותר נגד מערכת המשפט בעשורים האחרונים הוא המלחמה בטרור. אין צורך לחזור על מה שנכתב כאן שוב ושוב לאורך השנים, וביתר שאת סביב השיח על הרפורמה. עוד מימי גירוש המחבלים של רבין, בג"ץ "העמיד עצמו לרשות" – כלשונו של השופט עמית בדיון על סיוע הומניטרי לעזה בשבוע שעבר – ארגוני שמאל רדיקלי בשירות המחבלים. תנאי מחבלים אסירים, המצור על כנסיית הקבר, נוהל שכן, נוהלי פתיחה באש בהפגנות הגדר בעזה, הריסת בתי מחבלים, שלילת אזרחות ועוד סוגיות רבות הגיעו לבג"ץ. הפסיקות בעתירות הללו הובילו להתקפלות של המדינה מראש בחלק מהמקרים, מתוך הבנה לאן הדברים הולכים, או לפסיקות מגבילות ומסרסות של בית המשפט העליון.
גם הפרקליטות הצבאית לא טמנה ידה בצלחת. קצין בכיר המחיש לי את זה פעם כך: שולחים את היועצים המשפטיים של הפרקליטות הצבאית להשתלמויות ולימודים באוניברסיטאות בחו"ל, ושם הם צורכים כתורה מסיני את הגישות הכי מרחיבות ומחמירות שקיימות למשפט הבין־לאומי. גם הביקורת הזאת לא חדשה ומושמעת שוב ושוב כבר שנים ארוכות. פרשת אלאור אזריה הייתה סמל לגישה הזאת, אבל עוד עשרות מקרים של לוחמים שמצאו את עצמם בצד המואשם עלו מפעם לפעם לשיח הציבורי.
התפכחות זמנית בלבד
לביקורת הכללית הזאת יש גם פרק ספציפי ומיוחד להתנהלות מול איום עזה בשנים שקודם מלחמת חרבות ברזל. בג"ץ פתח את שעריו באופן עקבי לעתירות של תושבי עזה דרך פרוקסיז משמאל, למרות שאינם תושבי ישראל וזכות העמידה שלהם מוטלת בספק. סוגיות של נוהלי פתיחה באש בפרימטר הביטחוני, המצור הימי, הכנסת פועלים, מקרים הומניטריים ואפילו כניסה של משפחות שאהידים עזתיות לטקס יום זיכרון משותף בישראל נידונו בבג"ץ. תמיד, עצם הדיון הכריח את המדינה לרכך את החלטותיה, ובחלק מהמקרים אף הגיעה פסיקה שהכריחה אותה לשנות אותן.
גם הפרקליטות הצבאית רשמה פרק מביש בהתנהלות לנוכח המתרחש ברצועת עזה. להתנהלות הזאת יש מקרה בוחן בולט שהסעיר את המדינה, אבל מבטא בעיה רחבה הרבה יותר. נפילתו של לוחם מג"ב בראל חדריה־שמואלי באוגוסט 2021 עוררה בזמנו גל גדול של זעם ציבורי. באופן מובהק, חדריה־שמואלי לא נפל בקרב בשל נחיתות מבצעית או תחבולה של האויב, אלא מאה אחוז בגלל מגבלות משפטיות שהטילה עליו הפרקליטות הצבאית. הפרימטר הפך בשביל העזתים לטיילת, ההתקרבות עד הגדר הפכה לבילוי של צהריים, והרגע שבו צלף מיומן אך מסורס כמו בראל יחטוף כדור מטווח אפס רק בגלל שנאסר עליו להשתמש בנשקו היה עניין של זמן.
במקביל לשבר הגדול של טבח השבעה באוקטובר, הייתה גם תחושה שאור הפיכחון יורד על הכול. הנה, למשל, פסק דין שניתן בעתירה שהוגשה יומיים אחרי הטבח. הארגון תומך האויב 'המוקד להגנת הפרט' לא מצא עניין יותר חשוב לעסוק בו למחרת הטבח, מלבד דאגה לגורלם של שני "עיתונאים" עזתים שפרצו למחסום ארז ביחד עם ההמון הרצחני. בעתירה דרשו מהמדינה לעדכן על מצבם של שני העיתונאים שנעצרו ומה עלה בגורלם. הזמירות שעלו אז מבג"ץ, סמוך לטבח, נשמעו אחרת לחלוטין מאלו שהתרגלנו אליהן.
"בימים נוראים אלה, מנהלת מדינת ישראל מערכה קשה נגד מבקשי נפשה מארגון חמאס השולט ברצועת עזה, אשר שלח את מרצחיו, ועימו 'ערב רב', אספסוף צמא־דם, בבוקר יום 7.10.2023 (חג שמחת תורה) – להשמיד להרוג ולאבד, מנער ועד זקן, טף ונשים", פתחו השופטים את ההחלטה לדחות את העתירה. בגוף הדברים פגש עם ישראל קביעות חדשות ומרעננות: לישראל אין מחויבות ואחריות כלפי תושבי הישות הזרה עזה, הנשלטת ביד חמאס, וכל פעולה שישראל עושה למען אזרחים אלה היא בגדר "חסד". גם עתירות קודמות שהתקבלו, במסגרת המבצעים צוק איתן ועופרת יצוקה, אינן רלוונטיות בנסיבות של המלחמה הנוכחית. אפשר היה לחשוב שבג"ץ אכן התפכח.
נכון הדבר גם לגבי פרקליטות המדינה. הגם שאינה חלק מהקלקלה הספציפית שתיארנו קודם בעניין עזה, היא חלק מהקונספציה המשפטית שקודם השבעה באוקטובר. הימים שלאחר הטבח שידרו רוח אחרת. מאות עצורים ערבים אזרחי ישראל הובלו לבתי המשפט והוגשו נגדם כתבי אישום בעוון הסתה ברשתות החברתיות ותמיכה בטבח של חמאס. במקביל, תמונות ההרס חסר המעצורים בעזה, בלי הקש בגג ובלי רחמים, נתנו את התחושה שגם הפרקליטות הצבאית התפכחה סוף סוף.
זה החזיק מעמד רק כמה חודשים, ומה שהחל כטפטוף, הפך בחודש האחרון למבול. בג"ץ חזר להרגליו הרעים, ודן כעת במקביל בעתירות שעוסקות בסיוע ההומניטרי לתושבי עזה, בתנאי מחבלי הנוח'בה העצורים בישראל, וביציאת חולים עזתיים לטיפולים מחוץ לרצועה. פרקליטות המדינה חוקרת אזרחים שירדו להגנת העוטף וחירפו את נפשם על עבירות של גניבת אמל"ח. הפרקליטות הצבאית שבה להקשיח את אמות המידה בלחימה, אם זה בסימון מטרות לגיטימיות לחיסול ואם ברדיוס "האזורים המוגנים" שאליהם פונו אזרחים עזתיים. וכעת, הקש ששבר את גב הגמל: עוד ועוד לוחמים מוצאים את עצמם מובלים לתאי המעצר, אם זה בחשד לעבירות של התעללות בעצורים ואם על הפרת נוהלי הפתיחה באש.
טעינו לחשוב שמערכת המשפט הכירה בטעותה קודם השבעה באוקטובר, והחליטה להסיק מסקנות. אפילו אם לא חשבון נפש נוקב וציבורי, לכל הפחות שתיקה של מבוכה. אבל לא. בחלוף זמן ההלם, מערכת המשפט הישראלית חזרה בכל הכוח לקשור את ידי הלוחמים, להביט בעין טובה ורחמנית על האויב ולהפיל את רוח העם. ההבדל היחיד בין אז לעכשיו הוא הסבלנות של העם: ביום שני האחרון, הודיע עם ישראל למערכת המשפט שהוא מאס בתבוסתנות ובסדרי העדיפויות המוסריים שלה.
הרמטכ"ל הרצי הלוי אמר ביום שני בלילה ש"הגעה של מתפרעים וניסיונות פריצה לבסיסים הם התנהגות חמורה בניגוד לחוק, על גבול האנרכיה, פוגעת בצה"ל, בביטחון המדינה ובמאמץ המלחמתי". דברים דומים עד זהים אמרו גם שר הביטחון גלנט ותאומו בני גנץ. החבורה הזאת מבינה כנראה בכותרות צבאיות מפוצצות כמו "רב־זירתיות ורב־מימדיות במלחמה שבין המלחמות", אבל הרבה פחות ב"ניצחון". ההמון שהסתער על בית ליד ושדה תימן מבין בזה הרבה יותר טוב מהם: עם כל הכבוד לישיבה בקריה שנקטעה בשל האירועים, הכרעה וניצחון על האויב לא תושג בלי רוממות הרוח של הלוחם. מראות משפילים כמו חוקרי מצ"ח שמתנפלים על לוחמים בשדה תימן, הם פגיעה חמורה בהרבה בצה"ל, בביטחון המדינה ובמאמץ המלחמתי.
לתגובות: [email protected]