מיד אחר הטבח הנורא בשמחת תורה נשבה רוח של אחדות בקרב העם, כאשר כולם הבינו כי קמים עלינו לכלותנו, ולאור זאת עלינו להתאחד ולהשיב מלחמה באויב בכל הכוח. היו שהתפתו להאמין כי אכן חלה התפכחות בקרב אנשי השמאל, אשר מדיניותם ההרסנית הביאה עלינו את האסון הנורא, ומעתה והלאה נשלב כוחות למאבק באויב הצמא לדמנו. אותו שמאל שיום קודם לכן איים להחריב את המדינה והחל בפעולות מעשיות בכיוון, משום שהרוב המוחלט בקרב העם ניסה לממש את ריבונותו, כעת נתפס בעיני רבים כשותף לגיטימי לשלטון. בתוך ימים ספורים צורפו בני גנץ וגדי איזנקוט לממשלה, וכולם הסבירו כי הדבר נצרך לצורך לכידות השורות בצבא ושאר סיסמאות פומפוזיות.
אך מה לעשות, אותו דחף רגעי שהביא אנשי שמאל מובהקים לדבר במונחים של 'חיסול עזה' וכיוצא בכך, לא היה אלא דחף רגעי. השקפת עולמם מובנית, מבוססת (מה שקשה לומר על רבים ב'ימין'), ובתוך זמן קצר התברר כי לא לשם 'לכידות הכוחות' נכנסו גנץ ואיזנקוט לממשלה, כי אם על מנת לשמש הנציגים הקבועים של ממשל ביידן העוין לישראל בתוך הקבינט המצומצם שמקבל את ההחלטות המשמעותיות במלחמה. במקום ששר החוץ האמריקני בלינקן יצטרך כל העת לקפוץ לביקור ולנהל את המדיניות הרופסת של ישראל, שהרי סוף סוף יש לו עוד דברים לעשות על פני הגלובוס, הוא השאיר כאן את נציגיו דוברי העברית, וכך התמסמס לו הניצחון, ורוח התבוסנות כבשה את הממשלה.
ראשי הצבא, אשר מונו בקפידה לאור אותה קונספציה של כניעה, תבוסתנות, הכלת האויב וסלידה מניצחון, קיבלו כעת רוח גבית מהממשלה, אשר הסתנכרנה עם אותה מדיניות, וצה"ל - שבעבר ידע להביס שלושה צבאות עוצמתיים בשישה ימים - החל לדשדש בעזה, להעביר סיוע הומניטרי לאויב, להעמיד לדין חיילים שלא מצייתים לנוהלי התבוסה, ולשדר לעולם כולו כי הדבר האחרון שבכוונתו לעשות זה לנצח במלחמה.
היה מפתה מאוד להיסחף באווירת ה'אחדות', אך לא אחדות הייתה כאן כי אם ניצול ציני של תחושת הנחיתות המקובעת בקרב הימין, לשם כפיית מדיניות השמאל על ממשלת ה'ימין מלא מלא' שהפכה לקבלן ביצוע של ביידן ותומכיו מה־BDS. זוהי אותה מדיניות הרסנית שהביאה עלינו את אסונות אוסלו, הגירוש מגוש קטיף וכעת הטבח הנורא. אותה מדיניות שרוב מוחלט בקרב הציבור מאס בה, וכעת בחר בממשלה אחרת שהייתה אמורה לתקן אותה.
אחרי שהצליחו לעצור את הניצחון הישראלי, להבהיר לעולם כולו כי אין לנו כל כוונה לכבוש את עזה חבל נחלתנו ולנסות (בלא הצלחה) להחניף לקרקס המכונה בית הדין הבין־לאומי בהאג, הריחו גנץ ואיזנקוט את ההזדמנות להפלת הממשלה ופרשו ממנה. זאת מתוך מטרה להפעיל לחץ ציבורי, תוך ניצול מכוער וציני של מצוקת משפחות החטופים, כדי להפיל את הממשלה ולהמליך את השמאל בתמיכת המפלגות הערביות תומכות הנוח'בות.
בטרם יעלה זממם, זה הזמן לעצור ולעשות חושבים - מה הרווחנו בדיוק מכניסתם של גנץ ואינזקוט לממשלה? איזה מבצע מורכב הצלחנו לבצע בזכות נוכחותם בקבינט? מה הם תרמו למלחמה מלבד רפיסות, הורדת המורל וחתירה תחת הממשלה מתוך תוכו של הקבינט המצומצם? אולי הגיע הזמן להבין כי מבחינה אידאולוגית השמאל אינו מעוניין בניצחון ישראלי, וממילא הסיסמה צריכה להיות שביחד כנראה לא ננצח! אולי הגיע הזמן להיפטר מרגשי הנחיתות שמלווים את הימין כבר כמעט 50 שנה מאז עלה לראשונה לשלטון, ותמיד חיפש לגיטימציה מהשמאל לשלטונו.
אולי הגיע הזמן לומר שהעם רוצה ניצחון מוחלט באמת, וניצחון מוחלט כולל את כיבוש עזה, התיישבות יהודית מסיבית במקום וסילוק האויב הערבי מתוכה. אולי הגיע הזמן לומר שלא מעניין אותנו מה יגידו בהאג, ושאם ביידן ובלינקן מגנים אותנו, סימן שאנחנו בדרך הנכונה. אולי הגיע הזמן להחליט, אבל הפעם עם כיסוי ולא רק בהצהרות, כי משאית אחת של סיוע לא תוכנס לעזה, ושאם יהיה שם אסון הומניטרי זה מצוין מבחינתנו. יותר מכך, האסון ההומניטרי האמיתי הוא שהמפלצות הללו ממשיכות לאכול ולשתות ולבצע פיגועים נגד יהודים. אולי הגיע הזמן ללמוד מהשמאל, וכשם שהם לא סופרים אף אחד כשהם בשלטון - את הסכם אוסלו הם עשו עם ממשלת 61 שכללה חברי כנסת נציגי אש"ף - כך אנחנו יכולים לעשות מהלכים מרחיקי לכת בלי לספור אותם, ואם בג"ץ, המטכ"ל, התקשורת והאקדמיה יצעקו, פשוט נחליף אותם. אולי הגיע הזמן לומר שלרוב רובו של עם ישראל נמאס מדיקטטורת האליטות.
זוהי הדרך היחידה לשינוי אמיתי במדינה, והגיע הזמן להיגמל מהסיסמאות הנבובות של 'רק ביחד ננצח'. ניסינו ביחד איתם, אך מה לעשות, הנאמנות שלהם נתונה לאמריקה ולאירופה, לא לעם ישראל. ביחד עם השמאל לא ננצח. ננצח אם נבטח בה' ונעשה את מה שצריך בלי להתחשב בעולם, ובלי להתחשב בשמאל, שמשרת את אדוניו שמעבר לים.
הכותב הוא יושב ראש אגודת 'קדושת ציון' - התאחדות החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש
***