היציאה למלחמת מצווה זוכה בשירת דבורה לתיאור נבואי כ"עזרת ה'". אין עוד מצווה בתורה המתוארת כך. את המבקשים להימנע ממצווה זו, בני גד ובני ראובן, מכנה משה בשם "תרבות אנשים חטאים". אין עוד כינוי דומה לנמנעים מקיום מצוות עשה.
דבורה הנביאה מצווה את ברק לגייס אנשים מבני זבולון ונפתלי, אולם היא משבחת שבטים אחרים שבאו להילחם ומגנה ואף מקללת את אלה שלא באו למרות שלא נקראו. אברבנאל מסביר שהיה עליהם לבוא למלחמה בלי לחכות שייקראו. חצי שבט מנשה לא ביקשו לעצמם נחלה בעבר הירדן. 'העמק דבר' מסביר שמשה צירף אותם כתגבור תורני לשני השבטים האחרים. למלחמה בסיסרא הם באים מאליהם.
יש מקרב שומרי המצוות שנמנעים מלבוא למלחמה באמתלה של חשש להיסחפות לעבר רפיון ידיים מן התורה ומצוותיה. כאשר קיים חשש כזה צריך יהודי להיות "ערום ביראה", דהיינו לחבל תחבולות כיצד לקיים את המצווה בלי להינזק, אך לא לוותר על המצווה עצמה.
אחת התקלות הצפויות היא אווירת קלות ראש בדברים שבינו לבינה. כשגויסנו למלחמת יום הכיפורים, עמדו חיילים לתפילת ערבית. אחד מהם עורר את התפעלותי מעמידתו בתפילה, שניכרו בה הדבקות ויראת השמיים. שאלתי מי הוא. היה זה מנשה דוידוביץ', תלמיד ישיבת מרכז הרב. כעבור ימים אחדים נפל בקרב. הנה סיפור ששמעתי אודותיו.
באותן שנים נהגו חיילים להשתעשע על ידי הדבקת תמונות של נשים בלבוש חלקי ביותר על קירות חדרי המגורים בבסיסים. בבקעת הירדן, שאליה נקרא לשרת, שרר חום כבד ביותר. במגורים שבמוצב הותקנו מזגנים. על הקירות הדביקו החיילים את התמונות הנזכרות. מנשה זצ"ל נמנע מלהיכנס לחדר, אך לא נכנס לריב עימם. הוא לקח את אוהל הסיירים שלו, נטה אותו בחצר המוצב בחום הלוהט ועבר לישון שם. מכיוון שראו חבריו כך, הם הסירו בעצמם את התמונות.
אחרי המלחמה נתמניתי לרב חטיבת הצנחנים הצפונית. מכיוון שעדיין לא נתמנו אז רבנים לגדודים, התגייסתי לזמן קצר כדי לבקר כל גדוד שגויס. הגעתי להר דוב, ובמפקדת הקשר שם מצאתי שני אברכים. "ראה מה שמו לנו מעל הראש", אמרו. בגובה סמוך לתקרה הודבקו התמונות הידועות. "הורידו אותן", אמרתי להם. "החבר'ה יהרגו אותנו", השיבו. הנחתי כיסא על שולחן, הגעתי לתמונות, הורדתי והשלכתי תוך כדי אמירת פסוקים מתאימים. פניתי לרדת מן ההר, ולקראתי עולה ג'יפ ובו סגן מפקד החטיבה, סגן־אלוף גבי מגל, בן קיבוץ, לימים מפקד הנח"ל. הוא ביקש לדעת על מעשיי בהר. דיווחתי. בהמשך סיפרתי לו על שני האברכים שנאלצים לשבת תחת אותן תמונות. שיורידו אותן, אמר. הם פוחדים מן החבר'ה. אז למה לא הורדת אתה? נזף בי. הורדתי, השבתי.
עידו זולדן, קצין בן קדומים, הוצב בגדוד מילואים. כשהתייצב שם, קטן גוף בזקנו ופאותיו, עורר גיחוך. "איזה קוני למל הביאו לנו", אמרו. משנוכחו לראות בכושרו הגופני וביכולותיו כקצין חדל הלעג, אולם הכינוי "קוני" נשאר עם הערכה. יום אחד נקבע תרגיל שלדי. זהו תרגיל שבו יחידות המשנה מיוצגות על ידי מפקדן, והרכב שלו מסמל את היחידה. כך גם עידו ברכבו היה אמור לייצג מחלקה. הג'יפים נקראים לצאת - ו"קוני" לא יוצא, משום שסירב לצאת עם נהגת. מפצירים, כועסים, והוא בשלו. טרחו ומצאו נהג והתרגיל יצא לדרך. זמן מה לאחר מכן נרצח עידו הי"ד בפיגוע בדרך לקדומים, והשאיר אחריו אישה ושני ילדים.
ישנם עוד הרבה סיפורים כאלה, בהם אנשי תורה נאבקו על חובתם לצאת למלחמת המצווה, תוך סילוק מכשולים כגון אלו שתוארו. אולם היום המצב שונה. ישנן פלוגות חרדיות בגבעתי ובצנחנים, ללא בנות ובאווירה נאותה. והצבא נכון היום להקים עוד כאלו. אחים חרדים, איך תוכלו לוותר על מצווה שהיא "עזרת ה'" ואין עוד קרויה כמותה? מה תעשו נוכח דברי משה "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?
בפרשת השבוע, פרשת מטות, מסופר על ההתגייסות למלחמה במדיין. "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה". הביטוי "וימסרו" יחידי במקרא. אומר הספרי: "מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר אחרים מסרום, איש פלוני כשר - יצא למלחמה, איש פלוני צדיק - יצא למלחמה" (ספרי במדבר קנז).
בבית המקדש השני נתמנו לכהונת הכהן הגדול בורים ועמי ארצות תמורת בצע כסף. מה עשו חכמים נוכח תופעה נלוזה זו? האם נמנעו מעבודת המקדש? לא! הם השתדלו שהכהן הבלתי ראוי יעשה את העבודה כנדרש, ועלתה בידם. אף אתם, אחינו החרדים, אם תכירו בחובת "עזרת ישראל מיד צר" ותפעלו לקיומה בכשרות, יעלה הדבר בידכם. הכוח הפוליטי שיש בידכם היום רב מזה שהיה בידי חכמי בית שני. ואם תימנעו מן המצווה היקרה הזאת, עלולים אתם להיכנס תחת דברי משה רבנו "תרבות אנשים חטאים" ותחת דברי דבורה הנביאה: "אורו מרוז, אמר מלאך ה'... על כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגיבורים".
עת לעשות לה'!
הכותב כיהן ברבנות ביישובים נחלים, קצרין וקדומים וכרב צבאי במילואים
***