קיר ברזל חדש־ישן

בארבעה בנובמבר 1923, כמאה שנים פחות חודש לפני טבח שמחת תורה בשבעה באוקטובר בעוטף עזה, כתב ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי את מאמרו "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)". היום, אם לא נבנה את קיר הברזל ונאחה את סדקיו, אם לא נשמור על ארץ ישראל, אם נפריד את "ישראל" מ"ארץ ישראל" – לא נוכל לפרוח.

מי שמכיר את כתביו של זאב ז'בוטינסקי יודע שהוא לא היה גזען. הוא גם לא שנא ערבים. ז'בוטינסקי היה ריאליסט. אחד שראה את המציאות באופן מפוכח. והמציאות שהוא ראה לנגד עיניו היא מציאות שבה אם היהודים לא יעמדו על שלהם, אם היהודים יחשבו שהם ייתנו חיבוקים ויסתפקו בכך כדי ליצור דיפלומטיה או יחסי חוץ עם הערבים באזור – הם לא יבינו זאת כמחווה של רצון טוב, אלא כחולשתם של היהודים.

הוא תקף את "עושי השלום" כלשונו, אלה שאך 70 שנה מאוחר יותר הטיפו מוסר לכל מי שרק יכלו והבטיחו במתק שפתיים "אם לערבים יהיה טוב כלכלית, גם לנו יהיה טוב". הערבים בארץ ישראל אוהבים את הקרקע הזאת, ורואים בעצמם בעלי הבית שלה. בבית הזה, מבחינתם, אין מקום לעם היהודי אשר שב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות.

ואנחנו? אנחנו עם השנים יצרנו סדקים בקיר הברזל שלנו. עצמנו עיניים, נתנו אמון בגדולים שבאויבינו שישמרו על חיי היהודים בארץ ישראל, ובעצם - שכחנו את קיר הברזל שלנו. שכחנו מה זה לעמוד על שלנו לנוכח תאוות הרצח להשמדתנו. שכחנו מה זה לא לעצום עיניים ולזכור שהערבים הרוצחים רק מחפשים דרך להשמידנו ובוודאי שלא לקבל שטח וכסף ולבנות לעצמם חיים טובים יותר.

שכחנו את קיר הברזל במשפט. הפכנו לעוד עם ככל העמים אשר מקיים חוקים אוניברסליים ושוכח מה הם חוקים יהודיים וגבורה יהודית. מערכת משפט שבמקום לחבק את לוחמינו ולגבות אותם בשדה הקרב חוקרת אותם תוך כדי הקרבות וכובלת את ידיהם. מערכת משפט שתוך כדי מלחמה מתעסקת באיכות התזונה של האויבים בעזה בזמן ששם מחזיקים את חטופינו.

שכחנו את קיר הברזל במדיניות הביטחון – אנחנו מוותרים כהרף עין על אחיזותינו הביטחוניות, מוסרים את ביטחוננו לידי הערבים מסביבנו ובתוכנו, והפקרנו את חיינו בידיהם של רוצחים מתועבים. העברנו להם כסף, בנינו חומות וגדרות וברחנו ממלחמה על הארץ שלנו. שכחנו את קיר הברזל לנוכח הגרועים שבאויבינו, ואפשרנו לחיזבאללה מהצפון ולחמאס מהדרום להתעצם, להתחמש, להכין את עצמם ליום פקודה ולבצע בנו טבח מבחיל ומזעזע שלא נראה כמותו מאז השואה הנוראה שפקדה את עמנו לפני כ־80 שנה.

הסדק בקיר הברזל בראש ובראשונה מגיע בעשרות השנים האחרונות ממי שהתיימרו להנהיג את המדינה – אותם נציגי ציבור ונבחריו שדיברו על ביטחון, על הרתעה ועל "אם רק תיירה ירייה אחת משם", או אותם שבמסווה של בכירי מערכת הביטחון מתוך אבסורד שאין שני לו, מבטיחים לנו גם היום ש"נדע להתמודד עם האויב גם אחרי שנפנה את השטח", כאילו לא יצאנו מרצועת הביטחון בלבנון, או הרסנו במו ידינו את הגן הפורח של גוש קטיף ועוד מקומות רבים וטובים. הגיע הזמן שכל אלו יפנו אחר כבוד את מקומם לאנשים עם רוח אחרת. אותה רוח של גבורה ונחישות שאנחנו רואים בשדה הקרב ובחברה הישראלית בחודשים האחרונים. הנהגה חדשה שתבנה ותתקן את קיר הברזל שלנו כחברה וכמדינה.

אם עם חפץ חיים אנחנו, כעת הזמן לבנות קיר ברזל חדש־ישן. קיר ברזל של אחדות בעם, שלא מסתכל על הפתק בקלפי, אלא על הכתף מהצד השני של האלונקה. שלא בוחן את צבע העור, את הכיפה על הראש או את הדעה הפוליטית, אלא את המטרה שלשמה כולנו פה – מדינת היהודים.

קיר ברזל של ביטחון – כזה שנותן מענה נחרץ, חזק ולא מתפשר לאויבינו הגדולים, מציג בפניהם חומה בצורה של אמונה בצדקת דרכנו והסתערות משותפת נגדם, עד לניצחון אמיתי. קיר ברזל של ערכים ששם את חיי אזרחינו, אחיותינו ואחינו בעדיפות ראשונה על פני האויב וזכויותיו המדומיינות. קיר ברזל ביישוב הארץ – יישובים לא עוזבים ולא מפנים. נלחמים, מגיבים, גובים מחיר מהצד השני. לא מתפנים. אין מקום שנצא ממנו, אין מקום שנברח ממנו וההפך – רק נעמיק, נחזק ונכה שורש בכל מקום שבו כף רגלנו תגיע. כמו שטרומפלדור וחבריו נאחזו בקרקע הגליל לפני מאה שנים כך היום, נאחזים, נאבקים ומנצחים.

שמחת תורה התשפ"ד, השבעה באוקטובר, הייתה קריאת ההשכמה שלנו כעם. קריאת השכמה ממעמקי ההיסטוריה, קריאה שקולו של ז'בוטינסקי נישא עליה: "כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו - איננו עברי. ישראל וארץ ישראל - חד הן, שם נולדנו כאומה ושם בגרנו. וכאשר באה הסערה והטילתנו אל מחוץ לתחומי הארץ, לא יכולנו עוד לגדול, כפי שלא יוכל לגדול עץ שנעקר מן הארץ, וכל חיינו הוקדשו רק לשמירה על ייחודנו זה שנוצר בארץ ישראל".

הכותב הוא מנכ"ל ההנהגה העולמית של תנועת בית"ר, המציינת בימים אלו מאה שנים להיווסדה

***