ענת ברון, שופטת בית המשפט העליון שפרשה רק לאחרונה, התראיינה לפני חודש לעיתון הארץ. הריאיון הזה מצדיק התעמקות.
הריאיון פותח בסיפור על מכתב איומים שברון קיבלה. ביוני 2020 הניח אלמוני מכתב בתיבת הדואר של שופטת בית המשפט העליון ענת ברון בצפון תל אביב. דף הנייר הלבן היה מרוח בכתמים אדומים, ונכתב עליו משפט מצמרר. "נאמר לי שם שהעובדה שבן אחד שלי נהרג לא אומרת שזה סוף פסוק", משחזרת ברון באוזני עיתונאי הארץ גידי וייץ, ששאל אותה מה היה כתוב בטקסט. "זה לא היה טקסט מורכב", ענתה, "היו שם כמה מילים שגרמו לי להבין שאני על הכוונת. שהעובדה ששכלתי בן אחד לא נותנת לי תעודת ביטוח".
שולח מכתב האיומים מעולם לא נמצא, וגם הטקסט לא מסגיר את נסיבות שליחתו. האם מדובר באדם תימהוני, מעורער, כואב על פסק דין שניתן נגדו, כועס על עמדותיה השמאלניות, או שמא על הכשרת מפעל ההתנחלויות על ידי בג"ץ? אין לדעת, כי כאמור שולח המכתב מעולם לא נתפס. אבל ברון בריאיון מסבירה את הרקע: "אני חושבת שזה היה בהקשר של פסק דין שמנע הריסת בית".
האם זה רציני ומכובד ששופט בית משפט עליון מתנבא מה היה הרקע למכתב סתום של אדם עלום שמעולם לא נתפס?
המשך הריאיון עוסק בפסיקותיה של ברון, שהתנגדה להריסת בתים. "הריסת בתים לא נועדה לענישה, אלא להרתעה עתידית. כשופטים אנחנו נחשפנו לדוחות של השב"כ בנושא, ואני יכולה לומר שאני לא ראיתי בחומרים האלה הרתעה של מי שעשויים להפוך למפגעים בעתיד. גם גורמים ביטחוניים רבים חשבו שהריסת בתים לא גורמת בהכרח להרתעה, אלא להפך, שהריסת הבתים דווקא מתמרצת פיגועים נוספים".
אלא מה? פסיקות רבות של בג"ץ קובעות את ההפך הגמור. זה כמובן בסדר גמור ששופטים יחלקו בינם לבין עצמם בפרשנות של העובדות או של החוק, אך תמוה לראות שהם חולקים ביניהם על העובדות עצמן.
השופט דוד מינץ כתב בפסק דין בחודש מרץ השנה כי "הרי שבעניין זה גם הוצגה לנו חוות דעת מקצועית, הכוללת נתונים מודיעיניים עדכניים על פיה השימוש בתקנה 119 תורם להרתעה מפני פיגועים. זאת בנוסף לקבלת תשובות ומידע עדכני מגורמי הביטחון בדיון שקיימנו במעמד צד אחד בהסכמת בא־כוח העותרים".
השופט יוסף אלרון כתב בפסק הדין אחר שעסק באחד מהמחבלים שאחראים לפיגועי הרצחני בעלי בחודש יוני 2023 כך: "זיאד עצמו סיפר בחקירתו כי לא רצה להיות בזירת הפיגוע, מאחר שחשש כי בית הוריו ייהרס".
אתן עוד מקבץ קצר מתוך רשימה ארוכה של פסקי דין, שאומרים בדיוק את ההפך ממה שטוענת השופטת בדימוס ברון.
הנה לדוגמה השופט ניל הנדל במרץ 2019 בעניין הריסת בית המחבל שביצע את הפיגוע בגבעת אסף: "החומר הסודי בו עיינו, בהסכמת העותרים, במעמד צד אחד, תומך באופן חד משמעי באפשרות הראשונה (ההריסה אפקטיבית), ומלמד כי אפקט ההרתעה הכללי עודנו בתוקף. אוסיף כי החומר שהוגש מקיף, מלא ומאוזן, ובמובנים שונים אף מפתיע בעוצמתו".
שנתיים לפני כן כתב השופט סולברג בפסק דין מנומק כי "מסקירת המחקר האקדמי שעסק בנושא במישרין, ניתן לראות כי אכן מבוססת היא העמדה הרואה את הריסת הבתים כאמצעי מרתיע... מן המחקר עולה השפעה מובהקת מבחינה סטטיסטית של ירידה בניסיונות פיגועי התאבדות מקרב האזור הגאוגרפי שבו בוצעה ההריסה, לתקופת זמן קצרה של כחודש, עד שמתפוגג האפקט ההרתעתי. נדמה כי לא בוצע מחקר סטטיסטי־אמפירי, שאינו מבוסס על השערות וסברות בלבד אלא על ניתוח הנתונים, שמסקנותיו מנוגדות למחקר עדכני זה".
אפשר באמת לתת עוד עשרות פסקי דין של שופטים שונים שמבססים את הקביעה כי הריסת בתי מחבלים מייצרת הרתעה. מה עונה על כך השופטת ענת ברון בריאיון? "זו ההתרשמות שלי מהדוחות, ואני עומדת מאחוריה". מה יש לומר? תשובה מעמיקה ורצינית כיאה לאדם שכיהן שנים רבות בבית המשפט העליון.
מילא אם הדברים השטחיים היו נאמרים רק בריאיון, אבל ברון כתבה כך גם בפסק דין ב־2022. הבה נקרא את הדברים: "התכלית של הצלת חיים ומניעה של מעשי זוועה רצחניים אומנם עשויה להצדיק נקיטת אמצעים מסוג זה. אלא שלמרבה הצער הכוח ההרתעתי הגלום בהריסת בתים לכל הפחות מוטל בספק. סימני שאלה לא מעטים מרחפים מעל יעילות השימוש באמצעי זה, ולעמדתי חוות הדעת החסויות המוצגות לנו מעת לעת בנושא אינן מתמודדות עימם במלואם. מטבע הדברים, אפילו לגורמי המקצוע יש קושי לכמת את המידה שבה הריסת בתים מונעת פיגועי טרור; וגם לא את האפשרות החלופית – שאמצעי זה רק מגביר שנאה ואלימות כלפי יהודים ואזרחי ישראל".
איזו מין תשובה וטענה זו? איך גורם מקצוע יכול לשכנע את השופטת בצדקת חוות דעתו המקצועית כשהיא בכלל לא טורחת להסביר מהם בדיוק סימני השאלה? ברון פשוט אומרת: "לא השתכנעתי" וזהו. זה רציני?
באוגוסט 2020 כתבה בחשבון הטוויטר שלה העיתונאית לשעבר־לעתיד־לשעבר וחברת הכנסת לשעבר שלי יחימוביץ׳:
"הייתי הרבה שנים בוועדת חוץ וביטחון, ובחיים לא הופיע בפנינו גורם ביטחוני שחשב שהרס בתי מחבלים מרתיע ומונע פיגועים. היו רבים שסברו שההפך הוא הנכון". במענה לתמיהת העיתונאי יוסי יהושע, השיבה יחימוביץ׳: "מי הופיע? כו-לם. ובחדר הסגור כו-לם אמרו שזה לא מועיל".
אלא שיחימוביץ לא אמרה אמת. קודם כול, היא הייתה חברה בוועדת חוץ וביטחון רק בכנסת ה־20. דבר שני, הוועדה בכנסת ה־20 קיימה על כך רק דיון גלוי אחד, שממנו יחימוביץ בכלל נעדרה. שלישית, באותו דיון בכיר השב"כ אמר בדיוק את ההפך. רביעית, חברת הכנסת מירב בן ארי השיבה ליחימוביץ׳ וכתבה כי: "אני הייתי גם חברה בוועדה והרמטכ"ל איזנקוט (שאי אפשר לחשוד בו בימניות יתר) היה גם היה בוועדה חסויה ואמר שעונש של הריסת בתים הוא מרתיע ומונע פיגועים". גם חברות הכנסת לשעבר שולי מועלם ואיילת נחמיאס־ורבין כתבו בפירוש את ההפך. "הרמטכ"ל וראש השב"כ אישרו באוזנינו שמדובר בכלי חשוב. לא נטול בעיות, לא מרתיע באופן מוחלט, אבל חיוני", כתבה חברתה של יחימוביץ׳ למפלגת העבודה.
אז כשפוליטיקאים ועיתונאים מערבבים את העובדות זה מבאס נורא, אבל אפשר לחיות עם זה. כאשר אי אפשר לסמוך על כך ששופט לא יערבב את העובדות על פי האג׳נדה, זו כבר צרה אמיתית.
סרבנית עובדות
המשך הריאיון של השופטת ענת ברון הותיר בהלם לא מעט מחבריה בבית המשפט העליון. כאשר המראיין ציין בפניה את כמות הבלתי מעורבים שמתו בעזה במלחמה הנוכחית, השיבה לו ברון: "גם ביהודה ושומרון מתרחשות עוולות שבימים אלה זוכות לכל היותר להערות שוליים. השליטה הישראלית על מיליוני פלשתינים קרוב ל-60 שנים היא הבעיה הבוערת והקריטית ביותר של מדינת ישראל. מדובר באוכלוסייה של מיליונים, והיא לא הולכת להיעלם. אין ספק שישראל נמצאת היום בשעת השפל הגדולה בתולדותיה, גם מבפנים וגם באופן שבו העולם משקיף עלינו".
אפשר להגיד על נשיא בית המשפט העליון המיתולוגי אהרן ברק הרבה מאוד דברים. הוא הרשה לעצמו להתערב ולבחוש, היה מומחה פוליטי לא קטן, אך ידע היכן לעצור. טקסט כזה מעולם לא יצא מפיו. ייתכן, ולא אופתע שזו האמת, שזו גם הדעה הפוליטית של פרופ׳ ברק, אך הוא ידע והבין שאסור לו, גם 20 שנה אחרי הפרישה שלו, לחלוק את דעתו הפוליטית על "הכיבוש" או למתוח ביקורת על עוולות ביהודה ושומרון, ועל השליטה של ישראל על מיליוני פלשתינים. מה שברק לא מרשה לעצמו גם 20 שנה אחר כך, ברון הרשתה לעצמה לעשות כמה חודשים בלבד לאחר פרישתה.
השופטת ברון לא עוצרת בכך, היא אומרת שצריך לעצור את המלחמה כדי להחזיר את החטופים. שופטת עליון שרק לפני כמה חודשים פרשה, מרשה לעצמה להתראיין ולבחוש בשאלות מדיניות.
לטענתה, הצווים שיצאו נגד ישראל בהאג הם בגלל התוכנית של לוין ורוטמן לשינוי מערכת המשפט. "ההנהגה, בהתנהלות שלה, ריסקה את כיפת הברזל המשפטית שהגנה על מערכת הביטחון במשך שנים רבות", הטיחה בדרג המדיני. "אני לא חושבת שמישהו בהאג היה מעלה על הדעת להוציא את הצווים האלה ללא כל מה שקרה כאן בחודשים שקדמו למלחמה".
נניח לצורך העניין שברון צודקת, שהביקורת שלה על הרפורמה צודקת במאת האחוזים, שהשרים "הקיצוניים והמשיחיים" כלשונה גרמו נזק לישראל. אבל הרפורמה נקברה קבורת חמור. בית המשפט העליון קבע לראשונה בהרכב של 15 שופטים שיש לו סמכות לפסול חוק יסוד, ואף פסל חוק יסוד בפועל. לא רק שמערכת המשפט הישראלית לא נחלשה, אלא היא רק התעצמה.
מה ברון עשתה כדי לחזק את האמון הבין־לאומי במערכת המשפט הישראלית? היא עשתה משהו כדי לחזק, או שהריאיון שלה הוא הקלקול בהתגלמותו?
האבסורד מגיע לשיא כאשר גידי וייץ שואל את השופטת ברון מה דעתה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. כידוע, על פי חוק, בראש ועדת חקירה ממלכתית יושב שופט בית משפט עליון בדימוס שמתמנה על ידי נשיא בית המשפט העליון המכהן. "היום, במיוחד עם מה שקורה בהתייחסות אלינו בבתי הדין בהאג, יש חשיבות להקמת ועדת חקירה ממלכתית", ענתה ברון.
אמרתי כבר מאה פעמים, ולצערי כנראה אצטרך לחזור על כך עוד מאה פעמים. הבעיה הכי גדולה של מערכת המשפט הישראלית היא לא צביעות, וכל שכן לא רשעות ושחיתות. הבעיה היא חוסר מודעות עצמית. אני בטוח במאת האחוזים שברון לא שמה לב לאבסורד שבהתנהלותה. האם שופט עליון בדימוס שמתבטא פוליטית באופן חסר תקדים אמור להיות זה שיבחן את המחדלים ויכריע בעניינם של שרי הממשלה? כשאת תוקפת את "השרים הקיצוניים והמשיחיים", את לא מבינה שאת פוגעת בצורה הכי קיצונית שיש באמון בממלכתיות של שופטי בית המשפט העליון ובטוהר החלטותיהם?
למה שראש הממשלה יסכים למנות ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון בדימוס, אם כך מרשה לעצמה להתבטא שופטת עליון בדימוס?
אגב, היא גם מסבירה בריאיון מה גרם למתקפת 7 באוקטובר. "אני חושבת שההפיכה המשטרית תרמה תרומה משמעותית למצב שבו מצאנו את עצמנו ב־7 באוקטובר. בצל ההפיכה, המדינה הייתה בשפל חסר תקדים שהאויבים שלנו זיהו וניצלו היטב בהתקפתם הנפשעת".
האם ההתבטאות הזו מעודדת את נבחרי הציבור להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון בדימוס, או בדיוק ההפך? האם היא מחזקת את התחושה שבית המשפט העליון מנותק פוסק על פי הדין, או חלילה מערב ומערבב בפסיקותיו את העמדות הפוליטיות של חבריו?
ברון ממשיכה להתפלש בפוליטיקה, ואומרת שמעולם לא הייתה קריאה לסרבנות על ידי ארגוני המחאה. אני מקווה שאת המסקנה שלה שהריסת בתי מחבלים איננה אפקטיבית היא גיבשה על סמך עובדות מוצקות יותר. הטענה שמעולם לא הייתה קריאה לסרבנות היא טענה כל כך נלעגת ושקרית שכל חיפוש פשוט בגוגל יוכל להפריך.
ברון הוסיפה: "ואם היה סימן שאלה בהקשר הזה, כשפרצה המלחמה ואירע הטבח ב־7 באוקטובר, הייתה התגייסות של כל מי שמשרתים בצבא ומתנדבים במילואים במאתיים אחוז". אכן בבוקר 7 באוקטובר פרסם ארגון אחים לנשק את הציוץ הבא בחשבון הטוויטר שלו: "אחים לנשק קוראים לכל מי שנדרש להתייצב להגנת ישראל ללא היסוס ומיד. כרגע הדבר החשוב ביותר זה ביטחון אזרחי המדינה". אם מעולם לא הייתה סרבנות ולא קריאה לסרבנות, מדוע אחים לנשק היו צריכים לקרוא לכל מי שנדרש, להתייצב מיד וללא היסוס להגנת ישראל? כמה אפשר לערבב את הציבור? ולמה את בכלל רואה צורך להיכנס למדמנה הזו? איזו תועלת יש בריאיון הזה ולמי?
בסופו של דבר, הפגיעה הכי גדולה במערכת המשפט נגרמת על ידי המערכת עצמה. וזה חבל מאוד, כי מערכת משפט עצמאית וחזקה היא באמת אינטרס של כולנו. מערכת משפט עצמאית וחזקה באמת יכולה בהחלט לתרום לישראל ברמה הבין־לאומית (גם אם התיאור של כיפת ברזל משפטית הוא סופרלטיב מוגזם). אבל כשאין מודעות עצמית, אנחנו מגיעים לאן שאנחנו מגיעים. אני מסקר את מערכת המשפט, אך הבעיה הזו רחוקה מלהיות מחלה נדירה בציבוריות הישראלית. למעשה, זו מכת מדינה.
לתגובות: [email protected]
***