השיבני ואשובה

בשבוע שעבר קיימה אוגדת עזה סמוך לקיבוץ רעים ערב הוקרה וזיכרון לשומרי הגבולות וללוחמי כיתות הכוננות.

בערב המרגש הזה, נשאה דברים טליה, רעייתו־אלמנתו של בן דודנו האהוב עמיחי וייצן הי"ד, לוחם כיתת הכוננות של קיבוץ כרם שלום, שנפל ביום שמחת תורה לצד חברו לנשק, ידידיה רזיאל הי"ד.

טליה האצילית והגיבורה, תיארה בדבריה את קרב הגבורה שבו בלמו גיבורי כיתת הכוננות של כרם שלום מאות מחבלים שהתכוונו לטבוח בתושבי הקיבוץ ובכך הצילו חיים רבים. בהמשך דבריה, תיארה את משמעות החיים בכרם שלום ואת המעשה החלוצי של התושבים, אנשי הגבול:

"מאז אותו היום אנחנו מפונים, נודדים, מחכים לשוב הביתה. לבית חסר מאוד, אבל הביתה. חושבת על השם הזה, אנשי הגנת היישוב, הגנת הגבולות, ונזכרת במשפט הידוע של טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו".

"רוצה לספר על אנשי הגנת הגבולות של רגע לפני 7 באוקטובר. אנשים שבחרו לגור בקיבוצים וביישובים שבעוטף, מתוך רצון להיות שותפים במעשה. אנשים שהיו שותפים בסימון הגבולות, ועשו זאת בעיקר על ידי המחרשה שהיא סמל לחיים ולצמיחה, באו להקים פה משפחות, לגדל ילדים, להפריח שממה, להתפתח, לעבוד, ללמוד וכן – גם לשמור על גבולות המדינה. חרשו את התלם האחרון בעצם בחירתם לחיות בחבל ארץ היפה הזה.

"ואותם אנשים טובים התעוררו בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, לקולות המלחמה, והבינו שכרגע צריך להניח את המחרשה בצד ולאחוז בנשק. אותם אנשים בחרו להשאיר אחריהם בממ"ד הורים, אחים, אישה, ילדים. להשאיר אחריהם את הפחד, להשאיר אחריהם את השאלות איפה הצבא ואיך יכול להיות שזה קרה, להשאיר אחריהם את המחשבה שאולי הם יוכלו להציל את עצמם אם יישארו בבית. הניחו את המחרשה ויצאו עם הנשק ועם הרצון להציל חיים".

אור של גבורה

טליה מתארת בהמשך דבריה את גבורת הלוחמים שהייתה נקודת אור בתוך החושך הגדול שירד על מרחבי החופש והחלום של כרם שלום:

"הם יצאו במטרה לנצח ולהכריע את הרוע, כבני רשף חשו, הגביהו עוף, להשיב את כבוד האדם ואת כבוד העם. הם נלחמו בשבילי החיים שלהם, שמעו את קריאות המצוקה מתוך בתי החברים. רצו במרחבי החופש והחלום שהפכו ברגע לשטחי מלחמה. אותם אנשים הם נקודות של אור בתוך החושך והרוע שהתגלה. אור של גבורה. של מסירות ושל חיים. והערב הזה אנחנו כאן כדי להכיר ולהוקיר את גדולתם של האנשים האלו, של מגיני הגבולות.

"אני רוצה להגיד מילה גם על אותם שיצאו ולא שבו מן הקרבות, שחסרונם כואב לנו יום־יום, שעה־שעה. נקודות האור שהם היו בחייהם ובמותם ממשיכות ומאירות, כי שום חושך בעולם לא יוכל לכבות אור של אהבה, אהבת אדם, אהבת העם ואהבת הארץ הזו. ושנוכל לשוב הביתה, להניח את הנשק, ולחזור לאחוז במחרשה, אותם יקרים שנהרגו בלחימה על הבית ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מההתיישבות פה. הדם שלהם שספוג באדמה, הוא הדשן שיצמיח חיים חדשים. החיים פה יחזרו, והם יהיו חסרים כל כך, ויחד עם זאת ימשיכו ויתעצמו, הרוח פה תנשב חזק יותר בזכות רוחם של אלה שבמותם ציוו לנו חיים.

"רוצה להתפלל מכאן, לשובם המהיר של החטופים כולם, ובתוכם החטופים מחברי כיתות הכוננות. להחלמתם של הפצועים בגוף ובנפש, להחלמתם של הקהילות כולן, ולחזרה הביתה בביטחון במהרה.

"אסיים במילותיה של נעמי שמר: 'שמור אלי על זה הבית, על הגן, על החומה, מיגון, מפחד פתע וממלחמה. שמור על המעט שיש לי, על האור ועל הטף, על הפרי שלא הבשיל עוד ושנאסף. אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה, אשיבני ואשובה אל הארץ הטובה'."

על כל אלה

המילים שבהן חתמה טליה את דבריה המרגשים, הם חלק משיר ניחומים שנכתב בעקבות אובדן אישי של אחותה של נעמי שמר, רותיק, שבעלה אברם נוסבאום נפטר בפתאומיות בקיץ תש"מ (1980) והוא בן חמישים ושמונה בלבד. וכך תיאר מוטי זעירא את הרקע לכתיבת השיר:

"רותיק הייתה במצב רוח קשה, ונעמי – שהרגישה צורך עמוק לחזק את אחותה שהתאלמנה – כתבה לה שיר ניחומים: 'על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק, על בתנו התינוקת שמור אלי הטוב. על האש המבוערת, על המים הזכים, על האיש השב הביתה מן המרחקים. על כל אלה, על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב. על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק. אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה השיבני ואשובה אל הארץ הטובה'".

בריאיון בשנת תשמ"א (1981) אמרה נעמי: "'על כל אלה' היה מעין תפילה אישית לשלומם של 'אהובי נפשי', ולרגעים פשוטים של שקט ומשפחתיות... זהו שיר של אדם לעצמו, לבד לבד... במקורות מופיע 'השיבנו ונשובה'. כשכתבתי 'השיבני ואשובה' בלשון יחיד, התכוונתי למצב נפשי, לרצון להיות שוב במצב טוב".

"באחת החזרות הגיע לראיינה יעקב הכהן מ"מעריב", ונעמי קראה בפניו בית מהשיר החדש שכתבה: "על כל אלה, על כל אלה, את סוכת שלומך תפרוש, אל נא תעקור נטוע, את ביתי אל תהרוס". מבעד לשורות התפילה האישיות בצבצה לפתע השקפתה הפוליטית בדבר פינוי היישובים, הנושא הכואב שעמד על סדר היום הציבורי באותם ימים ממש. בסופו של דבר החליטה לשנות את השורות הללו, ולהשאיר את השיר בנימתו האישית בלבד. לא יעבור עוד זמן רב עד שיגויס השיר – אף בלא השורות הללו – למאבק הציבורי נגד פינוי היישובים..." (על הדבש ועל העוקץ, נעמי שמר – סיפור חיים, מוטי זעירא, עמ' 368–369).

אל הארץ הטובה

האישי והלאומי, הפרטי והכללי, שזורים זה בזה לכל אורך חיינו בארץ הזאת, ועל אחת כמה וכמה בשנה הזאת, שבה אנחנו עוברים סדרת חינוך מרוכזת על הקשר הבלתי נפרד בין שני הצדדים האלה, שיש ונדמה לפעמים שניתן להפריד ביניהם, עד להתפכחות על סלעיה הפוצעים של המציאות.

אחד הפירושים הקצרים אך המכוננים שמתאר את ההתפכחות המכאיבה הזאת, נכתב לפני כשלוש־מאות שנה על ידי רבי חיים בן עטר, "אור החיים הקדוש" (שלא מכבר חלה אזכרתו, באמצע חודש תמוז). בסיומה של פרשת מסעי מופיע הפסוק: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" (במדבר לג, נה). בפסוק זה מתארת התורה מה יעלה בגורלו של מי שירצה להמשיך להתיישב ללא כיבוש, החלת ריבונות מלאה וגירוש אויבים רצחניים המסכנים את קיומנו כאן בארץ, וכך פירש "אור החיים הקדוש" את מילות הפסוק: "וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ": "פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו..."

דברי "אור החיים" מדהימים בדיוקם גם היום, אף שנכתבו לפני כשלוש־מאות שנה. לדבריו, המילים "על הארץ אשר אתם יושבים בה", לכאורה מיותרות, שהרי הדבר פשוט. אלא שלדבריו, אם לא נגרש את האויבים היושבים בארץ (וקל וחומר, אם נמסור בעצמנו חלקים מהארץ לידיהם...) לא זו בלבד שלא נוכל לשבת בשלווה במקום שלהם, גם הארץ שאנו יושבים בה תהפוך למקום שאי אפשר לשבת בו! עבורנו, דברי "אור החיים" אינם פירוש לכתוב אלא פירוש למציאות האקטואלית, כאן ועכשיו.

מילות הסיום של מגילת איכה, שכמו מרחפות מעל ימי בין המצרים שאנו בתוכם: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", מתחברות למילותיה של טליה, המשמשת פה לרבים־רבים: "מאז אותו היום אנחנו מפונים, נודדים, מחכים לשוב הביתה. לבית חסר מאוד, אבל הביתה". וגם למילותיה של נעמי שמר: "כשכתבתי 'השיבני ואשובה' בלשון יחיד, התכוונתי למצב נפשי, לרצון להיות שוב במצב טוב". עם שלם מתפלל ומבקש: "השיבני ואשובה, אל הארץ הטובה".

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר