התוכחה המופיעה בפרשה, תוכחת משה לבני גד ובני ראובן "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?" - מהדהדת היום יותר מתמיד כשאנו עדים למחזה המביש של תקיפת הרב דוד לייבל, רק בשל תמיכתו בגיוס של חרדים שאינם לומדי תורה.
כמי שינק תורה מחלב אמו וגדל בצל ענק הרוח, בצלו של סבא הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, יודע אני היטב את ערכה של התורה. היא נשמת אפו של עם ישראל, מגן רוחני שהחזיק אותנו לאורך אלפי שנות גלות. אין ספק שלימוד התורה תרם ותורם לעם ישראל באופן שלא יסולא בפז.
כשמחבלי הנוח'בה הגיעו בכפכפים, הם באו עם רוח, רוח של שנאת דם, תוך ששמו של אללה נישא בפיהם. אך רוחנו, רוח של עם בן למעלה מ3000 שנה, שבזכות התורה נשתמרה במשך כל הדורות, סופה שתנצח את רוחו של העם המומצא.
אבל - וזה "אבל" גדול - ברגע שמי שמתעטר בכתר תורה רומס את ערכיה, הוא הופך ממגן למזיק. אלה התוקפים את הרב לייבל, רק בשל תמיכתו בגיוס של חרדים שאינם לומדים תורה, אינם מגינים על התורה; הם משתמטים פעמיים!
ראשית, הם משתמטים מהמלחמה על שמירת רוח העם דרך לימוד התורה. במקום להיות מגדלור מוסרי, הם הפכו לכבאים המכבים את אור התורה. תורתם הופכת כלי לפירוד ושנאה, במקום להוות כלי לשמירת רוחו של העם.
שנית, הם משתמטים מהמלחמה עצמה. בשעה שאחיהם מסכנים את חייהם בהגנה על המדינה, הם מסתתרים מאחורי ספרי הקודש כאילו היו מגן בליסטי.
האם באמת יכולים הם להביט במראה ולומר שהם ממשיכי דרכם של יהושע בן נון, של דוד המלך, של המכבים?
האם הם באמת חושבים שמשה רבנו היה מסכים עם התנהגותם?