לא זו דרכנו

בקיצור, לא זו דרכנו. במשך שנה וחצי ראינו לנגד עינינו איך אחים מבית, קוראים להיפרדות, למדינת ישראל ומדינת יהודה.

אט אט הלכה הרקמה החברתית העדינה והתפרקה לה. גם דברים שהיו קודש בעיני כל אזרח כמו צבא ההגנה לישראל, ומוסדות המדינה, נהפכו למשחק בידי אחינו- יריבינו. נשכנו את השפתיים במשך תקופה כל כך ארוכה.

מה לא ספגנו? קריאה לסרבנות במעטה של אי התנדבות, השבתת עורקי תחבורה ציבוריים, השחתת תשתיות לאומיות, והיריעה קצרה מלהכיל. כשצעקנו, והתרענו על ההשלכות , נענינו בבוז וזלזול.

אך טבעי הדבר שהתסכול הולך וגדל, הולך וגדל.

ואחרי הכל, ועם כל האמפתיה וההכלה, אסור לנו לנקוט באותה גישה. בשום פנים ואופן.

הרב דרוקמן זצ"ל היה נוהג להביא גמרא בתלמוד הירושלמי, שהייתה ממחישה את העניין בצורה נפלאה: יד ימין מכה את יד שמאל, האם יש תועלת בהכאה חזרה ליד שמאל? את מי היא מכה? הרי זו יחידה אחת אורגנית וחיה.

גם אם אחינו-יריבנו, נוהגים באופן מוטעה ואף חמור, אסור לנו לפגוע ביסודות הקיום של המדינה. מה שאסור להם, אסור לנו. גם אם הם אינם מקפידים על כללי האזרחות הראויה, אסור לנו ,אפילו להסתפק בגינוי רפה. עלינו לומר בקול צלול: פריצה למחנות צבא איננה דרכינו. על כך גדלנו, על כך חונכנו, זו התורה אותה ינקנו.

איננו רוצים לראות לא שרים מקרבנו ולא חברי כנסת שמערערים על תפיסה זו. הצבא הוא קודש ומדינת ישראל היא קודש. ההמנון הוא קודש, והדגל הוא קודש.

אי אפשר שלא להיזכר בימים אלה במחאת כפר מימון. חודשים ספורים לפני הגירוש, הוחלט על "צעדת ההתחברות", שביעודה הראשונה הייתה אמורה לפרוץ את המצור שהוטל על יישובי הגוש באותם ימים.

כ-20,000 איש, אנשים נשים וטף, נענו לקריאה ויצאו לעבר יישובי הגוש. בפועל, הממשלה הורתה לעצור צעדה זו בכל מחיר והיה חשש אמיתי לשפיכות דמים בין אחים. עשרות אלפי הצועדים, נכנסו לעבר הישוב כפר מיימון, וגילו להפתעתם, שהם מכותרים ע"י 17,000 שוטרים וחיילים.

ההנהגה הרוחנית של אותה צעדה מנתה מספר רבנים מצומצם, בהם היה רבינו הרב דרוקמן זצ"ל. המסר שהעבירה הממשלה, שבכל מחיר, הם לא יתנו לפרוץ את הגדרות.

עשרות אלפי המשתתפים היו נחושים לפרוץ את הגדרות, והאמינו שפעולה כזו עשויה לעצור את כל המהלך. ואכן, ייתכן שכך היה לו היו פורצים את הגדרות.

ואולם בסופו של דבר, לאחר שלשה ימים, הורה רבינו לא לפרוץ את הגדרות. החלטה זו גרמה מפח נפש גדול למשתתפים, ובמידה מסוימת הייתה נקודת משבר בציונות הדתית כולה, בשאלת היחס בין ממלכתיות לערכי התורה.

ואז, לעת ערב שם בכפר מיימון, לאחר שכבר פשטה השמועה ומצב הרוח היה שפוף, עלה רבינו על גג של רכב ופצח בשירה אדירה עם ההמונים. שם, הוא קבע את המילים הבאות, שבסופו של דבר ביטאו את אישיותו יותר מכל: "הנני לדבר לדבר הנעלה ביותר, הנני לדבר הקשה ביותר, הנני לכל מה שאתה מצוה אותי. ה-נ-נ-י". היו במילים אלו נחמה גדולה לאלפי הצועדים שהקשיבו לדבריו.

לאחר שנים בספרו האוטוביוגרפי "הנני" אמר רבינו את הדברים הבאים, בהקשר לאירועי כפר מיימון (עמ' 231 ): "היה ברור שנעשה את הכל כדי שלא תהיה התקוטטות בינינו לבין הצבא...לא יעלה על הדעת , שנעשה מעשה שיהיה בו משום מלחמת אחים. אי אפשר להגן על ארץ ישראל במחיר פגיעה בעם ישראל. אם אני פוגע במרקם של עם ישראל, אני פוגע בשלמות של ארץ ישראל".

גישה זו, היתה אחת מאבני היסוד של רבינו. גם במחלוקות הקשות ביותר שניטשו בעם ישראל, הוא היה מדגיש שגם אם הדעה שכנגד אמנם טועה, אסור לשכוח, "שכוונתם לטובה".

וכך הוא כותב בספר היסוד שלו העוסק במשנת התורה הגואלת "קמעא קמעא" (עמ' 142): "המאבק בו אנו עוסקים הינו מאבק בין אחים ולא נגד אויבים!".

ומתוך כך הוא גוזר מסקנה מעשית: "מאבק שכזה צריך להתנהל כפי שמנהלים מאבק בין אחים עם כל ההגבלות הקשורות לכך".

ומדוע בעצם? הרי לשיטתנו הם גורמים לנזק גדול? על כך משיב שם רבינו: "מגמתם של כל הצדדים היא לטובת עם ישראל, ואף אם אנו סבורים שמחשבתם מעוותת ומזיקה, הרי שבוודאי שכונתם לטובה".

סיפר הרב יצחק נריה ששימש באותה תקופה ראש הישיבה התיכונית אור עציון: "בשנים של המאבקים סביב הסכמי אוסלו, רעדו קירות חדר האוכל של ישיבת אור עציון, אחרי שחזרנו מהפגנה בה היו משתתפים שצעקו רבין בוגד. הרב דרוקמן צעק מתוך כאב עצום 'רבין לא בוגד! רבין טועה'. חמש מילים פשוטות אמיתיות שמקפלות בתוכן עולם חינוכי מלא. איך מסתכלים על המציאות ואיך מותחים ביקורת''.

יהיה מי שיגיד שיש בכך תמימות והצד השני פרץ ממילא את כל הגבולות. ייתכן שכך, אך אל לנו לאבד את האמון. אנחנו צודקים בדרכנו, אך החוסן שלנו הוא בשמירה על טהרת דרכנו, כפי שספגנו מרבותינו.

"אבינו שבשמים ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו".

הכותב הוא ר"מ בישיבה הגבוהה אור עציון