נזכרים בעבר, דנים בעתיד. חברי סופה
נזכרים בעבר, דנים בעתיד. חברי סופהצילום: קיבוץ סופה

חברי קיבוץ סופה התכנסו למפגש משותף אליו הגיעו מהמקומות השונים בו הום משוכנים מאז ראשית המלחמה ובמהלכו דנו בעתידו של הקיבוץ.

אופיר בלחסן, רכזת התרבות של הקיבוץ, מספרת לערוץ 7 על הלבטים והאפשרויות הניצבות בפני החברים.

"השמירה על הקשר היא אתגר לא פשוט והוא החשוב ביותר מבחינתי כרכזת תרבות. צריך לקחת בחשבון מרחקים ומציאת מקום מפגש מתאים, אבל מקיימים את המפגשים הקהילתיים סביב החגים כדי לשמור על הרצף".

המפגש האחרון התקיים לאורך כיומיים ונבנה באופן של מעגלי שיח שדנו בסוגיות שונות הנוגעות לעתידו של הקיבוץ. בלחסן מציינת כי על מנת להקל את השיח בנושאים שלעיתים קשה לפתוח מחדש נעזר הקיבוץ במנחים מקצועיים ואלה דנו גם בשאלות שעלו לראשונה בין החברים.

אחת הסוגיות שנדונו הייתה שאלת היכולת לשוב לקיבוץ והיעדר תחושת הביטחון שעודה מלווה את היומיום של החברים המפונים, ובסוגיה זו הדעות רבות ומגוונות, משתנות מאדם לאדם, ולעיתים גם אותו אדם משנה את דעתו על פי תחושות אישיות ונסיבות שמשתנות גם הן. "יש הרבה אנשים בקהילה שרוצים לחזור ויש מי שלא מוכנים לשמוע ויש מי שלא יודעים. כל אחד לוקח את הטראומה והחוויה בצורה אחרת. זה תלוי בהרבה גורמים ובטראומה של כל אחד".

תחושת הביטחון, מטבע הדברים, לא בהכרח תלויה בחברים עצמם אלא בפעילות הצבא והממשלה, ובכל זאת החברים דנו באותם אלמנטים שבכוחם שלהם לפעול בהם ולהשפיע על אותה תחושת ביטחון שלפי שעה היא חסרה. בלחסן שמחה על שהאתגר של גיבוש עמדה אחת מכל מגוון העמדות שקיימות בקיבוץ, אינו מוטל עליה. היא עסוקה באתגר הקהילתי ובחיי הפנאי של החברים.

באשר לאפשרות החזרה לאדמות הקיבוץ היא אומרת שהחברים עדיין לא שם, להערכתה. "אמנם מרגישים שדוחקים אותנו לשם מבחינת המדינה אבל אנחנו לא שם מבחינת קבלת ההחלטות". כעת, היא אומרת, מה שיחזק את תחושת הביטחון יהיה השבת החטופים. "גם לפני כן היינו בתחושה של מוגנות ביטחונית, תחושה שיש הרבה פתרונות, חומות וכו'. אבל באותו יום הרגשנו בגידה גדולה ברמות הכי קשות שיש, פרצו את הכול. כעת, כל עוד החטופים שם, אנחנו עדיין מרגישים נבגדים".

כמי שגדלה במושב דקל שבמועצת אשכול והייתה לחברה בקיבוץ שבמועצה היא מייחלת ומחכה ליום החזרה שבו תשוב לנשום את האוויר של המועצה, "אני מוצאת את עצמי רוצה לנסוע לבית של ההורים כמקום מוגן. הלב רוצה לחזור, ואני יכולה לראות את זה קורה, אבל בפרקטיקה קשה לומר. הילדים שלי היו בסכנה שם. בשביעי באוקטובר הייתי בחוד שביעי עם עוד ילד בן שנתיים ושלושה חודשים בממ"ד כשבעלי נלחם עם כיתת הכוננות במחבלים. החוויה האישית שלי היא שהילדים שלי נמצאו בסכנה ממשית שם והרבה פעמים עולה השאלה איך אני מחזירה אותם למקום הזה. זו שאלה שבכל יום אני מרגישה אחרת לגביה כי באמת אין לי מקום אחר".

לפי שעה קיבל הקיבוץ מועד לחזרה, אבל מועד קודם כבר ניתן ונדחה, כך שאי הוודאות גדולה ויתכן שילדים שיפתחו את שנת הלימודים יפתחו אותה שוב בקיבוץ כמה שבועות לאחר מכן.

במפגשים הללו של חברי הקיבוץ עולים גם סיפורים מאותו יום נורא: "זה עולה המון. אי אפשר להתעלם מזה. זה חלק מהחיים שלנו וזה שולט בחיים שלנו. השיתוף ולהימצא עם מי שעבר איתנו את החוויה זה מחבר. אנחנו מבינים אחד את השני וזה עולה המון".

האם המפגשים עם מי שלא היה שם נותן תחושה של נתק? "אנשים מגלים הרבה אמפטיה ומאוד רוצים להזדהות ונותנים חום ואהבה גדולים, אבל אין ספק שמי שעבר את זה איתך והרגיש את מה שהרגשת באותו יום יש לו חוויה של חיים ומוות איתך וזה אחרת".