התקשורת צוברת חשיפה – בטלוויזיה, ברדיו או בעיתונים, בזכות עיסוקה ברועש ובצועק.
מדיווח לדיווח אנו שומעים כי: "המתח בשיאו", "התושבים מודאגים" וכן הלאה, עת איש מהתושבים לא נשאל האם הוא באמת מודאג או במתח.
עיקרון זה מתגלה גם בימים האחרונים, כשרבים בתקשורת יוצרים היסטריה מפני הבאות, ואז מדווחים על אותה היסטריה שהם יצרו וליבו. במשך שעות וימים יכולים לדווח מומחים חמורי סבר על "כוננות שיא" ועל "סכנה שמעולם לא עמדנו מולה" באופן המזכיר בדיוק את אותן הכותרות שהם הפריחו גם בפעמים הקודמות...
ברם, האתגר עמוק יותר. היות שהרוב המוחלט של אמצעי התקשורת הם מסחריים, אזי למרבה הפלא, אנו (הקוראים או המאזינים) אינם הלקוחות אלא המוצר! אותנו מוכרים (תרתי משמע) למפרסם, כדי לגבות ממנו סכומים גבוהים על חשיפה רבה.
במילים אחרות, תפקידה של התקשורת לייצר מִרעָשים (סנסציות), מפני שדיווחים שקולים ומאוזנים מביאים פחות צופים ומאזינים וממילא מקטינים את הסכומים שאפשר לגבות מהלקוחות האמיתיים, הם המפרסמים.
סוף דבר, תפקידינו בימים אלו פשוטים: ראשית, לצמצם את צריכת התקשורת האין סופית ביחס ל"תגובת האויב".
היא לא מקדמת דבר, חוזרת על עצמה ומלחיצה ללא הועיל. שנית, להבין שהאויב רוצה ליצור חרדה, ואין תפקידנו לסייע לו. ושלישית וחשוב יותר: לדעת ולזכור שמה שנותן למנהיגות יכולת לפעול מתוך שיקול דעת, הוא החוסן הלאומי. והחוסן הלאומי בנוי לא רק מצבא חזק וממערכת הגנה מעולה, אלא ראשית לכול, מהחוסן האישי והמשפחתי שלנו.
יש לי ולנו תפקיד: להמשיך את חיינו, ברוגע. להמשיך בשגרה ובמלאכתנו, בבניין ובעשייה, מתוך אמונה גדולה. אמונה כי "נצח ישראל לא ישקר", וכי הדרך כוללת גם ירידות, ולא רק עליות, והיא מובילה אותנו, בעזרתו יתברך, הביתה. אנו יודעים היטב מאיפה באנו, לאן אנו הולכים ובמה אנו עסוקים.
בע"ה ימים טובים יבואו. הבה נהיה שמחים וטובים.. בהצלחה!
הכותב הוא ראש מנהל החינוך של רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא