12 החודשים הקרובים יכריעו האם הרפובליקה האסלאמית של איראן תשיג נשק גרעיני. אני מקווה שמאחורי הקלעים, המנהיגים הישראלים מבינים שהיכולת של האייתוללות להשמיד את ישראל משמעותה סוף הציונות.
עם זאת, ההבנה הזו לא תמיד נראית לעין. מנהיגי האופוזיציה מבקרים את ראש הממשלה שלהם בעיתונות הזרה, בעוד שממשלת ישראל נותנת עדיפות לחוקי הפטור מגיוס על פני צעדים המחזקים את המדינה היהודית.
כמתבגר, קראתי את 'מילה 18', סיפורו של ליאון יוריס על מרד גטו ורשה. שני דברים זעזעו אותי בספר המטריד ההוא: האכזריות הנאצית והלחימה היהודית הפנימית. עד היום איני מסוגל להבין מדוע קבוצות יהודיות שנאו זו את זו כמו את אויבן המשותף.
הסכנה הגדולה ביותר איתה מתמודדים אנשים אינטליגנטים ומשכילים כאשר הם שופטים או מנבאים את התנהגותם של בני אדם אחרים היא השלכת הערכים והשקפת העולם שלהם על אחרים.
ליהודים יש בעיה מהותית בהבנת ערבים ומוסלמים כי הם אינם מסוגלים להרגיש את מחשבותיהם ורגשותיהם. הניתוק הזה מתקיים כיוון שבעולם היהודי, מושגים יסודיים בתפיסת העולם המוסלמית משחקים תפקיד שולי או בעלי משמעויות שונות לחלוטין. לדוגמה, מות קדושים ביהדות, המכונה קידוש השם, כרוך בנכונות של יהודים למות במקום לוותר על אמונתם. לעומת זאת, מות קדושים של מוסלמי כרוך בנכונות להרוג עבור אמונתו. כשגרתי בירושלים, ציינה עמיתה יהודייה כלאחר יד שהיא מוצאת שזה מטורף להרוג אחרים בשם אלוהים, כפי שעושים ג'יהאדיסטים. עמית מוסלמי נזף בה וקבע כי מות קדושים הוא "פעולה רוחנית מאוד".
אני מבין את שתי נקודות המבט מכיוון שגדלתי כקתולי באמריקה הלטינית ובספרד בעידן שעדיין ראה בצלבנים גיבורים, עם כנסיות וקתדרלות המציגות פסלים וציורים המתארים קדושים ההורגים בגבורה דרקונים ומוּרים. יראת כבוד זו לגברים המוכנים להילחם ולמות למען תהילת אלוהים היא תחושה שחוויתי באופן אישי.
ברגע שמבינים את השקפת העולם האסלאמית בהקשר זה, המדיניות והעדיפויות של תנועות אסלאמיות הופכות לשקופות והגיוניות. פרשנים יהודים המסקרים את חמאס וחיזבאללה לעתים קרובות לועגים להצהרות הניצחון שלהם אחרי כל סבב לחימה שמחריב את רצועת עזה ודרום לבנון. מנקודת מבט יהודית, מילים אלה הן הזיות ורהב ריק מתוכן.
גישה זו חושפת מסגרת קוגניטיבית יהודוצנטרית וחומרנית. ההנחה שהצד הסובל מאבידות אנושיות וחומריות כבדות יותר הפסיד היא פרספקטיבה מערבית צרה. מנקודת מבט איסלאמית, ההפסד היחיד שמשנה הוא טריטוריאלי.
כל עוד האויב הלא-מוסלמי סופג אפילו חלל אחד ולא נגרמים הפסדים טריטוריאליים, המוסלמים תמיד מנצחים. כל חלל יהודי, נוצרי והינדי נחשב כמי שנצלה בגיהינום, בעוד כל חלל מוסלמי הוא שאהיד הנהנה מהתענוגות המשובחים ביותר בגן עדן.
אין צורך בהוכחה נוספת לכך שהשהאדה היא מפוארת בעיני רוב המוסלמים, מאשר להשוות את היללות המרות של אימהות פלסטיניות שבניהן מתו מבלי להצליח לרצוח מישהו, לגאווה המאושרת שלהן כאשר ילדיהן הפכו לשאהידים בהצלחתם להרוג כופר. אבידות חומריות הן שיקול משני בתמונה הגדולה. אם רווחה חומרית וקדמה היו עדיפויות אמיתיות עבור העולם המוסלמי, האומה לא הייתה במצב העגום שבו היא נמצאת ותמיד הייתה כאשר העושר לא נלקח מהאדמה, הים, או מעמלם ותבונתם של אזרחים, תושבים ועבדים לא-מוסלמים. יש להבין את משמעות השהאדה ומקומה בהיררכיה של הערכים המוסלמיים כדי לתפוס את הסכנה הקטלנית שמציבה איראן חמושה בנשק גרעיני.
התמימות היהודית בעניין זה היא קורעת לב. עיתונאי יהודי הרגיע לאחרונה את קוראיו שאין לנו מה לדאוג מתוכנית הגרעין של איראן, בציטוט פתווה של איש דת איראני בכיר המכריזה על נשק גרעיני כ"לא אסלאמי". הרעיון שיהודי מעבר לגיל בית ספר יסודי יכול להאמין להבטחות של משטר של שקרנים ורוצחים מוצהרים אינו פחות אבסורדי מכבשים המצביעות לזאבים המבטיחים להפוך לצמחונים לאחר שייבחרו.
יותר מדי יהודים בטוחים ששליטי איראן חכמים ומתוחכמים מספיק כדי לפעול בצורה רציונלית. לצערי, רוב המתנגדים האיראנים שאני מכיר בטוחים שהאייתוללות לא יהססו להשתמש בנשק להשמדה המונית. ההנחה המרכזית והיחידה של דעה יהודית-מערבית זו היא השלכה של ערכים ועדיפויות יהודיים-מערביים על האייתוללות. מצד שני, מתנגדי המשטר האיראני יודעים ומבינים עד כמה רציונלי וקריטי זה עבור הרפובליקה האסלאמית של איראן למחוק את הציונות מדפי ההיסטוריה.
זה רציונלי כי השמדת הציונות היא החלום הכמוס של כמעט כל מוסלמי אדוק, וזה קריטי כי השמדת הציונות היא התקווה האחרונה והיחידה להוכיח שהמהפכה האסלאמית לא הייתה כישלון מוחלט. בעיניי האייתוללות, פטריית עשן מעל תל אביב נושאת את ההבטחה שכל האומה ומאות מיליוני מוסלמים סונים יביטו לעבר איראן ויקבלו את מנהיגותם של אנשי הדת השיעים.
יהודים רבים, בנדיבות הלב העיוורת שלהם, טוענים שזה לא נכון ושהסכמי אברהם מראים שניתן לדחוף בהצלחה יהודים ומוסלמים לאהוב זה את זה. אפריך אופטימיות זו בטיעון פשוט: כל עוד רוב המוסלמים רואים בצלאח א-דין גיבור מוסלמי גדול, החלום להשמיד את ישראל תמיד יפעם בלבבות המוסלמים. אם איראן תשמיד את ישראל, החרטה היחידה של שכנותיה של ישראל תהיה שההישג היה שיעי-פרסי ולא סוני-ערבי. תגובת האומה לזוועות ה-7 באוקטובר מדגימה זאת בבירור. הטוב ביותר שישראל יכולה לצפות לו מהעולם המוסלמי הוא כבוד בגלל שהיא עשירה, חזקה ומפחידה. כל דבר אחר הוא חלום באספמיה של אנשים שלמדו שטויות בסדנאות וכנסים בחסות תורמים אירופאים והקרן החדשה לישראל.
למרבה המזל, בניגוד לשנות ה-30, ישראל והעם היהודי עדיין יכולים להשמיד את אלה שרוצים להשמיד אותם. טענתי במקום אחר שמלחמה קונבנציונלית עם איראן תהיה חסרת טעם. אם ישראל נכשלה בהבסת החמאס וחיזבאללה הקטנים, איך ניתן להכריע את הרפובליקה האסלאמית האיראנית העצומה ללא תמיכה אמריקאית ישירה? אבל אמריקה לא תיגרר למלחמה נוספת במזרח התיכון. גם ביידן וגם טראמפ הבהירו זאת. במילים אחרות, ישראל חייבת להשתמש בנשק האולטימטיבי שברשותה כדי להכריע את איראן בכוחות עצמה.
ראשית, על ידי תקיפת אזור הררי בלתי מיושב עם אזהרה שקום, הבירה האידיאולוגית של החומייניזם, תהיה היעד הבא אם המנהיג העליון חמינאי לא יכריז בטלוויזיה על בחירות ארציות חופשיות ודמוקרטיות אמיתיות תוך 24 שעות. בתרחיש הטוב ביותר, תוכנית זו יכולה להביא דמוקרטיה לעם האיראני ללא שפיכות דמים. בתרחיש הגרוע ביותר, הפנאטיות של האייתוללות תעלה לאייתוללות בהרס קום במקום לגרום להרס תל אביב, חיפה ובאר שבע. ואפילו בתרחיש האחרון, ההמונים האיראניים עדיין יקומו ויפילו את האייתוללות כדי להציל את ארצם.
ידידה עם קשרים לסוכנויות המודיעין הישראליות אמרה שמהלך פעולה כזה הוא בלתי אפשרי. אחרי הכל, אם העולם שונא את ישראל על פגיעה ברפיח ובחאן יונס, הוא בוודאי ינדה, יבודד ויגרום לישראל לפשוט רגלאם אם היא תפעיל נשק יום הדין. לדעתי, ידידתי טועה. היא מקבלת את הצהרות המנהיגים המערביים כפשוטן, ומאמינה שהביקורת והגינוי שלהם כלפי ישראל מונעים באמת מדאגות הומניטריות ומוסריות. נדיר שזהו אכן המקרה.
פוליטיקאים מערביים מבקרים את ההתעללויות האמיתיות והדמיוניות של ישראל לא מתוך דאגות מוסריות או אנטישמיות, אלא כי זה נוח וחסר עלות. אם פוליטיקאי מערבי מבקר את הפשעים העצומים של ארדואן או שי ג'ינפינג, שגרירים באנקרה ובבייג'ינג יזומנו לנזיפה, והחברות התורמות לפוליטיקאים מערביים אלה יעמדו בפני סנקציות יקרות מצד המשטרים הטורקי והסיני.
תגובות אלה לימדו אפילו אלופי מוסר כמו מר מקרון ומר סאנצ'ז ליישר קו ולהיות חירשים, אילמים ועיוורים כלפי הפשעים הנוראים ביותר המתרחשים בכורדיסטן ובשינג'יאנג. כשמדובר בפעולות ישראליות, תגובות ישראליות ויהודיות מעודדות את הביקורת. ראשית, "הארץ", העיתון הישראלי שדיפלומטים בעולם קוראים, ישבח את הפוליטיקאים ויבטיח לקוראים שהגינוי אמיץ וראוי. שנית, אינטלקטואלים מתבוללים יבטיחו לפוליטיקאים שדבריהם מאוחרים מדי ומשקפים את רגשותיהם של כל היהודים האתיים והאינטליגנטיים. שלישית, ממשלת ישראל תעשה מיד כמיטב יכולתה להתנצל או להוכיח את חפותה במקום להשיב מכה קשה.
אפיזודה קטנה המדגימה גישה זו התרחשה בעקבות ה-7 באוקטובר. כאשר הרשויות הגרמניות האירו את שער ברנדנבורג בברלין בצבעי דגל ישראל, התגובה בטוויטר ממשרד החוץ הישראלי הייתה כמעט של הכרת תודה דומעת. אם הייתי אחראי על חשבון זה, תשובתי הייתה, "צבעים נחמדים. עכשיו עשו משהו באמת משמעותי והפסיקו לסבסד את הרוצחים שלנו."
יש להודות ששער ברנדנבורג מואר בדגל המדינה היהודית הוא שיפור עצום לעומת לראות אותו מעוטר בצלבי קרס, אבל מנהיגים ישראלים, על מנת שיתייחסו אליהם ברצינות, אינם יכולים להרשות לעצמם להגיב ולהתנהג כאילו אפילו פירורים של סולידריות וכבוד היו מספיקים.
בניגוד לידידה שהוזכרה לעיל, אני מאמין שהשמדת האיום האיראני תביא לסוף האנטישמיות ככוח פוליטי בינלאומי משלוש סיבות:
הסיבה הראשונה היא שזה יסמן את סופם של חמאס, חיזבאללה, החות'ים, וכל המיליציות וקבוצות הטרור המאיימות על ישראל ונסמכות על תמיכה צבאית וכספית איראנית.
הסיבה השנייה היא שזה ישקף את הכוח היהודי כל כך בבירור שכל אחד, מרבאט עד ג'קרטה ומאוסלו עד קייפטאון, יבין שישראל לא תהיה יותר בובה על חוט. מיליוני סונים ונוצרים בערב הסעודית, לבנון, עיראק, תימן ובמקומות אחרים יחגגו את נפילת האייתוללות, בעוד שפוליטיקאים ומפגינים באירופה יהיו שקטים להפליא ברגע שישראל תדגים את נכונותה להשמיד את אויביה.
הסיבה השלישית היא עדינה יותר ואינטואיטיבית פחות, אך כזו שפוגעת בלב האנטישמיות השמאלנית העכשווית. השמאלנים אינם מודאגים באמת מחוסר מוסריות יהודית או מסבל פלסטיני. אם הם היו מודאגים מהאחרון, הם היו גם מגנים על זכויות אדם של פלסטינים בלבנון, סוריה וכוויית. באופן דומה, אם המוסריות היהודית הייתה באמת חשובה להם, הם היו גם מהללים פעולות הומניטריות ישראליות.
האנטי-ציונות השמאלנית, והאנטישמיות בכלל, מונעות מהמחשבה המפחידה שהיהודים אכן עשויים להיות עם נבחר ושהיהודים עשויים להיות טובים יותר. מחשבה זו מפחידה במיוחד עבור שמאלנים, כי כל השקפת עולמם מבוססת על האקסיומה שכל הדתות, הלאומים, התרבויות והמגדרים הם זהים.
כיוון שהעם היהודי והישגיו מציבים אתגר רציני לאקסיומה זו, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי היא להאמין בלהט שהציונות והמדינה היהודית הן מרושעות ואשמות בפשעים ובכוונות הגרועים ביותר האפשריים.
השמדת קום ותושביה שלא נטשו את העיר תוך 24 שעות, תיתפס בעיני שמאלנים כקרתגו או קובנטרי נוספת. ובעוד שאנשים אינטליגנטיים יחגגו את החופש והשלום שפעולה זו מביאה לאיראן ולכל המזרח התיכון, שמאלנים ירגישו הקלה שיהודים הם חסרי רחמים כמו כל אומה אחרת.
אני חרד מהיום שבו המונים מוסלמים יציפו את רחובות ברלין, ברצלונה ובריסל כדי לעודד פטריית עשן מעל תל אביב. אם זה יקרה, התקוות והערכים שמדינת ישראל מייצגת יעלו באש, כמו גם התקוות והעתיד של האנושות בכללותה. כתלמיד תיכון, אני זוכר את חוסר האמון שלי בעובדה שהמוחות המעולים ביותר והצבאות החזקים ביותר של אירופה אפשרו לגרמניה הנאצית להתחמש ולהתחזק יותר ויותר מבלי להתערב. אני זוכר
במיוחד כמה הרס וכמה עשרות מיליוני קורבנות חפים מפשע היו יכולים להינצל אם מנהיגי צרפת, במקום להתווכח ולסדר עוד משבר קואליציוני, היו מחליטים להדוף את היטלר ביום שבו הוא הורה לכוחותיו לצעוד לחבל הריין ב-1936.
האם מנהיגי מדינת ישראל יתנהגו כמו מנהיגי אירופה שפייסו את גרמניה הנאצית? אם כן, עליהם לזכור שהמחיר שהעם היהודי ישלם על פיוס האייתוללות יהיה כבד אף יותר מהמחיר ששילם העם היהודי בתקופת הרייך השלישי.
רפאל קסטרו הוא פרשן פוליטי בוגר אוניברסיטת ייל והאוניברסיטה העברית. לתגובות rafaelcastro78@gmail.com