הפעם בחרתי לכתוב על הצד האזרחי של ניהול הפלסטינים בזירת יו"ש בעיקר בשטחי A ו-B.
כידוע בהסכם אוסלו העברנו את השליטה האזרחית בהם לניהול הפלסטינים. ככל שניתן לקרוא לזה ניהול, הקריטריונים של צורת ניהול זו הם רחוקים מהסתכלות הוליסטית ו/או תיכנונית שמקובלת היום, תכנון שאמור לשלב בין צרכי הציבור לקניין הפרטי.
התכנון הקיים מכשיר מציאות לקויה שמנוהלת בעיקר על ידי ליבון למפרע של עובדות שנקבעו בשטח לרוב בשיטת "כל דאלים גבר". מסתבר שלרשות הפלסטינית קשה מאוד להפקיע את "קניין הפרט הפלסטיני" לטובת הצורך הציבורי כנהוג בתכנון עכשווי, לכן ברוב הכפרים גם בבנייה חדשה, התכנון מבוצע למפרע ולאור המצב הקיים והמאולץ.
בפועל, אין כמעט מדרכות, הכבישים צרים ומשופעים מאוד והסביבה והנוף הם אילוץ שצריך בעיקר להתגבר עליו.
כמי שבוחן מקרוב את התמורות שחלו בשטח מאז ניהולם אותו משנת 1994 נראה כי המציאות מדרדרת מדחי אל דחי והשטח הפתוח גם בשטחי A ו-B וגם בשטחי C הולך ונעלם.
בנייה: הבנייה של הפלסטינים בשטחי A ו-B מתפרסת על שטח גדול והיא לא מכוונת ולא מוגבלת. הבנייה מתבצעת בעיקר במגזר הכפרי ואינה מתכנסת לשום כללים מאוזנים. לרוב, ללא תכנון אזורי ומקומי, הכשרת בנייה שבוצעה ללא תכנון, ללא בנייה לגובה, ללא ניצול השטח באופן מיטבי, ללא התייחסות לכללי התכנון המקובלים, לא בשיפועים, לא במרחבים ציבוריים ולא בתכנון נופי. מבחינתם כל שטח, בכל מקום, ראוי לבנייה ולכיבוש.
התיעדוף של התרחבות הבנייה יהיה בדרך כלל לכיוון שטחי C וכך גם הבקשות שלהם לתכנון והלבנה של הבנייה הקיימת כאמור. בהקשר זה נזכיר שוב את מאחז הדגל הפלסטיני "חאן אל אחמר" שעד היום לא טופל וגם את הכפר-יש מאין, "דקייקה" שנמצא על גבול מדבר יהודה בשטח שבין איו"ש לבין מדינת ישראל הריבונית, מקבץ בנייה לא חוקי, שאותו הכשיר שר הביטחון גנץ תוך חוסר הבנה מוחלט של מהות ההשתלטות האסטרטגית של הרשות הפלסטינית במדבר יהודה והחיבור שלהם לבדואים באזור העיר ערד.
גם שטחי אש שפעם היו טאבו להבנה שאין כניסה אליהם נפרצו לכל הדורש אדמה חקלאית ובית חורף באדמת המדבר. בנוסף, מתבצעת גם בנייה מגמתית חדשה על גבול שטח C, ו"כל דאלים גבר" כאמור.
חקלאות: גם כאן ההשתלטות על כלל השטחים הפתוחים בעבודות חקלאות גם היא לא מוגבלת ובעיקר מובלת על ידי הצורך שלהם להשתלט על אדמות וכמה שיותר.
מחצבות: החציבות הכמעט לא מוגבלות בכלל השטחים הפתוחים ללא שום תכנון ומונחות בעיקר בגלל המניע הכלכלי שמוביל את כלל השיקולים וגם את כלל השחיתות שקשורה לעניין.
מים: קידוחי המים הפיראטיים הרבים של הפלסטינים גואים עד כדי כך שישראל החליטה לספק להם מים באופן חופשי כדי למנוע את הריסת אקוויפר ההר.
חשמל: החיבורים הפיראטיים של המבנים הפלסטינים לחשמל מניעים את הרחבת הבנייה הבלתי חוקית. ולמי אכפת? חוב החשמל שלהם כמעט לא מוגבל ולא נאכף. זה קורה בעיקר במרחבים היורדים מהר חברון ומגוש עציון למדבר יהודה.
השטחים הפתוחים: נעלמים.
שמורות טבע ואתרים ארכיאולוגיים: אין שום יחס לשמירה על הטבע, רק לכיבושו. אתרים ארכיאולוגיים בעלי ערך הם בעיקר מצע לשוד או לבנייה ושימוש בממצאים לטובת הבנייה תוך איבוד זכרם לעד. לאחרונה נשמעו קולות מסוימים לגבי שינוי מדיניות האכיפה בשמורה ההסכמית במדבר יהודה שגם בה הפלסטינים בנו באופן לא מוגבל ובניגוד להסכמים עימם, הלוואי שאכן המצב שם ישתנה.
אס"פ (אתרי סילוק פסולת - מזבלות): שריפת זבל היא דרך המלך בטיפול בפסולת במגזר הפלסטיני, אין ערך לסביבה ו/או לאוויר ו/או למי התהום והקרקע, מזבלות כאלו יש לרוב וכל ניסיון להכניסם למסלול טיפול בפסולת כנהוג בזמננו נכשל כישלון חרוץ.
מט"ש (מתקני טיהור שפכים): בקושי קיימים, מצדה של הרשות הפלסטינית הם בכלל לא נצרכים, הם מסתפקים בבורות ספיגה ש"משביחים" את מי התהום והנחלים. כל מה שקיים בתחום טיהור השפכים קורה מיוזמה ישראלית ועל שטחי C.
מפחמות: אין לא שום פיקוח מצדם תוך התעלמות מוחלטת מזיהום האוויר שתושבי השרון בעיקר סובלים ממנו מעת לעת, ראוי לציין שחלק לא מבוטל מחומר הבעירה למפחמות מגיע מרחבי הארץ ולא נעצר בשום מחסום בדרך.
יש עוד נושאים שעליהם ניתן לפרט וגם מה ניתן וצריך לעשות אבל אסתפק בפירוט תמציתי זה לעת עתה.
כל אלו מלמדים שיכולת הרשות הפלסטינית לנהל שטח תוך הבנת הצורך, הגידול והאיזונים הנצרכים כולל השמירה על ערכי הטבע והנוף היא ממנה והלאה. בינתיים, שום ממשלה כמעט ולא הצליחה לעצור או לכוון את העניין בצורה ראויה, השטח הולך ונחרב פשוטו כמשמעו ואת המחיר כולנו משלמים.