אסי (אסנת) הילר
אסי (אסנת) הילרצילום: מרים פייגא בונימוביץ

התחלה// נולדה לפני 64 שנים בקיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן, השנייה מתוך חמישה אחים.

אבא// מרדכי (מוטק'ה) וולף ז"ל. "אבי הוא צבר שגדל בתל אביב והשתייך לתנועת בני עקיבא. הקומונר שלו היה הרב דרוקמן זצ"ל. אבא היה איש מעשה ועמל. היה חקלאי ועובד אדמה שורשי, ממייסדי כפר מימון. הכיר היטב את שבילי הנגב. איש אמת ובעל חסד, ענווה, פשטות ויראת שמיים".

אמא// נחמה. "הבת הראשונה שנולדה בקיבוץ טירת צבי בעשור שלפני קום המדינה. גננת ואשת חינוך בנשמתה. הייתה תמיד מחוברת לטבע, וכך גם גידלה אותנו. היא הכירה כל צמח וכל ציוץ של ציפור. בהמשך הדריכה גננות בחמדת הדרום. הייתה אמא מסורה למשפחה ומחוברת לארץ".

טירת צבי// בגיל חמש עזבה משפחתה את קיבוץ טירת צבי ועברה דרומה לכפר מימון. "שם הם חיו כל חייהם. בעשר אצבעות אבא הקים אימפריה של חקלאות ועבד בשדות העוטף". המעבר לכפר מימון היה בשבילה אירוע שנחקק בזיכרון. "הייתי ילדה קטנה, אבל אני ממש זוכרת את הנסיעה לשם. זה היה מעבר לצורת חיים חדשה מבית ילדים לבית, להתחיל להכיר חברים חדשים ואפילו מזג האוויר היה שונה. אבל מהר מאוד השתלבתי".

אולפנה// את רוב ילדותה ובגרותה העבירה בכפר מימון. "זכיתי לילדות חמה ועוטפת. פשטות עם הרבה חסד". למדה באולפנת אמנה בכפר סבא. "היינו חבורה של בנות מכפר מימון שבחרה ללכת לאולפנה למרות הקושי של המרחק מהבית. באולפנה ספגתי הרבה אור מהמחנך הדגול, ראש האולפנה הרב יהודה רוזנברג ז"ל. האולפנה הייתה בית גידול לבנות יראות שמיים ובעלות חסד שמחוברות לתורה, לעם ולארץ".

עולה// "בכיתה ט' החלו העליות לסבסטיה. השתתפתי בכל העליות. היו עליות ושוב הורידו אותנו ושוב עליות. זה היה לא קל, אבל הציבור היה חדור מוטיבציה במאמץ ליישב את הארץ. אנחנו עזרנו לאימהות הצעירות עם הילדים, להכין אוכל ומה שצריך. באחת העליות היה גשם עז, רוחות ובוץ. זה היה מאתגר, אבל הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה, תחושה שמשהו גדול קורה".

ירוחם// את שנת השירות עשתה כקומונרית בסניף בני עקיבא בירוחם. "זו הייתה בזמנו עיירת פיתוח וזו הייתה שנה של צמיחה בשבילי. לפגוש אנשי עמל שורשיים וחמים, מחוברים למסורת. בנוסף לכך ליוויתי שני ילדים חולי סרטן. אחד מהם היה ילד בן תשע שליוויתי אותו צמוד לטיפולים בבית חולים. הפטירה שלו הייתה לא קלה בשבילי".

להיות אחות// בתום השירות פנתה ללימודי סיעוד ואחיות בבית החולים שערי צדק. "מילדות הייתה בי נטייה לתחום הרפואה. היה לי ברור שסיעוד הוא התחום שאני רוצה". משמשת אחות מזה ארבעה עשורים. "זה חלק מהותי ממי שאני, ואני מקווה להמשיך לעסוק בזה כמה שיותר. זה מקצוע שכולו חסד וטוב וזכות עצומה בשבילי". בשנה האחרונה ללימודיה נישאה לבעלה.

החצי השני// הרב יאיר הילר, מרצה ליהדות, ראש כולל לגמלאים ומעביר שיעורים באריאל בישיבה, לנשים, גברים וסטודנטים. "למד במרכז הרב ומאוד מחובר לתורתו של הרב קוק. איש חסד, מאיר את הדרך בבית וראש השבט שלנו".

הנחת// אחד עשר ילדים. הבת הגדולה תהילה ואחריה רעות, משה, אלישיב, גילה, תחיה, אריאל, נטע, נעמי, מוריה, ואחרונה חביבה יעל. "אני בהודיה גדולה לה'. משפחה ברוכת ילדים ובעיקר במשפחה שצומחת משורדי שואה - זוהי זכות עצומה. כל ילד מביא איתו עולם שלם ומיוחד".

גירוש 1// בשנה הראשונה לנישואיהם עברו מירושלים לימית, בחודשים האחרונים שלפני הגירוש. "עבדתי שם כאחות. היינו שותפים למאבק נגד הגירוש. זו הייתה חוויה מאוד קשה, בעיקר המחשבה שאפשר לוותר על חלקים מארץ ישראל. ביום הגירוש בעלי עשה קריעה, ואחרי הרבה תפילות והשתדלות ותקווה שנצליח למנוע את רוע הגזרה - זה קרה. הרגשנו כאב גדול".

נוסעת בעזה// בשנה הראשונה גרו ביישוב גדיד שבגוש קטיף. בהמשך גרו בנוה דקלים במשך ארבע שנים. "באותה תקופה עבדתי כאחות במחלקה פנימית בסורוקה. הנסיעות שלי בלילות למשמרות בעבודה והביתה היו דרך עזה, זו הייתה נסיעה בלי שום פחד. קניות עשינו בחאן יונס. ככה חיינו עד הסכמי אוסלו".

דין נצרים// אחרי שש שנים שגרו בכפר מימון בעקבות תפקידו של בעלה כר"מ בישיבה, הם קבעו את ביתם בנצרים, שם גרו במשך 14 שנה. "אריאל שרון, הוא ולא אחר, שלח שליחים לשכנע משפחות להגיע לגוש קטיף לתוכנית חמש האצבעות. האצבע החמישית הייתה נצרים, נקודה יחסית מבודדת ברצועה. הוא הניח 20 קרוואנים כדי שנגיע להתיישב שם. בהמשך הוא הגיע אלינו, הודה לציבור שבא ליישב את המקום וטבע את האמרה: דין נצרים - כדין תל אביב".

החיים בנצרים// "הייתה תחושה מרגשת של שליחות והרבה חלוציות וציונות. היינו כ־70 משפחות ביישוב, ובמשך 14 השנים אף משפחה לא עזבה מטעמים אידאולוגיים. החיים היו מלווים באיומים ביטחוניים וחוסר ודאות יומיומי ונאלצנו להתנייד ברכבים ממוגנים עם שכפ"ץ וקסדה. לצד זאת היו חיים של תורה ורוח, חיים תוססים ובריאים של קהילה. השתדלנו לתת חוויות ומענה לילדים ביישוב, כמו מסגרות חינוכיות, בריכה, פינת חי, ועוד. לאורך השנים היינו בקשר הדוק עם הצבא. הצבא היה חלק מההווי שלנו".

אחות בנצרים// הייתה האחות המיתולוגית בנווה דקלים ובנצרים. "באירועים בגזרה הקפיצו אותי להעניק טיפול רפואי. כאחות בנצרים השתדלתי לקיים מרפאה שיש בה את כל המענים הנדרשים לקהילה. הרופאים ד"ר חנה קטן, ד"ר שרה דרוקמן ז"ל וד"ר מתי ארליכמן התייצבו בהתנדבות לתת מענה לקהילה במשך שנים, גם בזמן שהכניסה לנצרים הייתה מורכבת. בשנים האחרונות זכינו שד"ר תמירה פיינסלבר תצטרף ליישוב ותהיה חלק משמעותי מהצוות הרפואי".

הסנדל// החיים בגוש קטיף היו מלאים בניסים. "הילדים היו נוסעים בהסעה ללימודים בשעות מאוד מסוימות. באחד הבקרים הבן שלנו אלישיב, שהיה בכיתה ג', התלונן על פצע ברגל. הצעתי לו לנעול סנדל כדי שזה לא יפריע לו להתהלך, והתעכבנו בבית בחיפושים אחרי הסנדל. תוך כדי אנחנו מסתכלים על השעון ומבינים שתכף האוטובוס יוצא. ביקשתי מהבת שלי לרוץ קדימה ולבקש מהנהג לחכות לנו חמש דקות".

הנס הגדול// "אחרי עיכוב של ארבע דקות, העליתי את הבן לאוטובוס ונפרדנו לשלום. באוטובוס היו לי חמישה ילדים. הנהג התחיל לנסוע, ואיך שאני מתחילה ללכת אני שומעת בום אדיר מאחוריי. מיד חשבתי באימה: הילדים באוטובוס! אני מסתובבת במהירות ורואה את האוטובוס שהיה מלא בילדים, עומד שלם בשער היישוב. אם היה יוצא בזמן, ולא מתעכב בגלל הסנדל, הוא היה עולה על מטען חבלה במשקל של 150 ק"ג חומר נפץ, שחיכה רק לו. באותו יום עלינו לירושלים להודות לה' על הנס הגדול".

מאמינים// "גם כששמענו על התוכניות לגירוש מהגוש, המשכנו בהובלתו של רב היישוב הרב ציון טוויל בעיקרון שליווה אותנו כל הזמן: 'מאמין וזורע'. אנחנו כבני אדם עושים את ההשתדלות שלנו, והקב"ה יעשה את שלו. עד הרגע האחרון המשכנו להשקות, לשתול ולזרוע. זה לא שהיינו תמימים, אלא האמנו שהאדם נדרש לעשות את שלו. זו גם הייתה אמירה שלנו כלפי שמיא: אנחנו מבחינתנו ממשיכים".

גירוש 2// "יום הגירוש היה קשה מנשוא. היינו עם 11 ילדים שהקטנה בהם הייתה בת שלוש. השארנו מאחור חיים שוקקים וטובים. זה היה בלתי נתפס. הייתה תחושה קשה של חורבן ושבר לאומי גדול. אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו נמצאים במקום של בחירה, והבחירה בידינו: לצנוח או לצמוח. הבנו שמדובר במהלך אלוקי שאנחנו עדיין לא מבינים, אבל יש לנו את הבחירה מה לעשות עם זה".

הנני// בתוך השבר הגדול של חורבן הבית, התעקשה קהילת נצרים להיות עם הפנים לעם ישראל. "הקהילה התפצלה לשתי זרועות: אחת יצאה דרומה להקים את היישוב בני נצרים, ואנחנו הקמנו גרעין תורני בשם 'נצר אריאל' בעיר אריאל שבשומרון. חשבנו שזו השעה להתחבר לעם ישראל. ראינו באריאל עיר שבה נוכל להיות משמעותיים. הבנו שהתפקיד שלנו בעולם הוא לומר 'הנני', בלי תנאים".

שמחת תורה// בשמחת תורה תשפ"ד התארחה אצל בתה ביישוב נווה. בבוקר התעוררה למשמע הדי פיצוצים וצבע אדום שלא פסק. "הבנו שמשהו יוצא דופן קורה. באיזשהו שלב הזעיקו אותי ואת הבת שלי, שהיא גם אחות, לטפל בפצועים מכל האזור שהגיעו לבית חולים שדה שהוקם ביישוב על ידי מד"א והצבא. בין הפצועים היו חברי כיתות הכוננות מהאזור, שחלקם הם חברים של בניי, אביחי שינדלר מכרם שלום ועוד. הפצועים היו בדרגות פציעה שונות ואנחנו השתדלנו לתת מענה ראשוני ככל האפשר".

עוד נשוב לשם// "במלחמה הזאת תשעה מהבנים והחתנים שלי היו מגויסים. אחד מבניי שלוחם בעזה שלח לי חול מנצרים, מהמקום שהיה הבית שלנו, זה מאוד מרגש. 19 שנים אחרי, הגעגוע גדול והחלום הוא לחזור לשם מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעם ישראל. ליבנו שם ויהיה שם לעד".

במגרש הביתי:

מה הלו"ז// "את הבוקר אני פותחת בתפילת שחרית ובבקשה שלא תארע תקלה על ידי. מתארגנת לעבודה ויוצאת למרפאה כל בוקר בתחושת שליחות. במקביל, אני גם בודקת טהרה ונותנת מענה לנשים בתחום יקר זה. את שעות הערב משתדלת להקדיש לשיחות עם ילדיי, נכדיי ובני משפחתי".

פלייליסט// אוהבת שירים חסידיים, אברהם פריד, מרדכי בן דוד, שירי ארץ ישראל היפים.

השבת שלי// נחת ורוממות רוח. "זוכים לארח את ילדינו, וכן רואים חשיבות באירוח אורחים מהעיר לעיתים קרובות. אוהבת מאוד את התפילות בבית הכנסת בשבת שממלאות את מצברי הנפש".

דמות מופת// הרבנית ד"ר שרה דרוקמן ז"ל. "אשת חסד ונתינה. רופאת משפחה, אמא למשפחה ברוכה ושותפה בשליחות הרוחנית והלאומית של בעלה".

משאלה// "שייבנה בית המקדש".

מפחיד אותי// "שנאת חינם".

כשאהיה גדולה// "להמשיך לפרק נוסף בתחום הבריאות בעזרת השם".

לתגובות: rivki@besheva.co.il

***