14 שנה מתגוררת רחלי מלמד בבית חג"י שבדרום הר חברון, ועדיין בכל פעם כשהיא עוצרת בטרמפיאדה ונשאלת על ידי הטרמפיסטים לאן היא נוסעת, לא פעם היא מוצאת את עצמה עונה "כפר דרום". שגרת הלשון הזאת נותרה טבועה בה, על אף שחלפו 19 שנה מאז גורשה משם. "כששואלים אותי איפה אני גרה, לוקח לי כמה שניות כדי לענות שאני גרה בבית חג"י. זה לא מחליק לי מהפה". גם חתימתה בכל מקום מצהירה על השייכות הגאוגרפית הנצחית שלה: "רחלי מלמד, כפר דרום". מלחמת חרבות ברזל, שהחזירה אל רצועת עזה את כוחות צה"ל, מפיחה בה תקווה שלא ירחק היום שעוד תשוב אל הבית בכפר דרום שחרב.
גרעין ההתיישבות כבר מוכן
משפחת מלמד עברה מקדומים לכפר דרום בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כזוג צעיר עם שלושה ילדים, במטרה לחזק את המקום. "הרגשנו שאנחנו רוצים לעשות משהו יותר משמעותי בהתיישבות", היא נזכרת. "שאלנו את עצמנו לאן ללכת, הרמנו טלפון למרכז המידע של 'אמנה' ושאלנו איפה צריך חיזוק. ענו לנו שבחומש ובכפר דרום. באותה תקופה בחומש עדיין לא הבשילה היוזמה לשילוב גרעין דתי במקום, אז יצרנו קשר עם כפר דרום ומשם הכול התגלגל במהירות".
"כשהגענו, הרגשנו שהגענו לאדמה הנכונה בשבילנו, לבית הגידול הנכון שלנו", מתארת מלמד. "היה חיבור מיידי, קשר חזק מאוד למקום ועשייה. לא חששנו מהמצב הביטחוני. אחרי שנתיים שבהן גרנו במקום התקיים כנס הרצליה, שבו הכריז אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות. לא האמנו למה שאנחנו שומעים ולא האמנו שזה יקרום עור וגידים. כמובן שהתגייסנו למאבק בכל הכוח. פחות נאבקנו על הבית, אלא יותר על הסיפור של עם ישראל", היא מדגישה. "ראינו שבמקום שיש התיישבות צה"ל חייב להיות, וכשצה"ל בשטח יש הרבה יותר שליטה במרחב".
"לא האמנו שזה יקרה, וכשזה קרה זה היה קשה מנשוא", היא נאנחת. "זה כמו לעקור צמח מבית גידול אופטימלי לערוגה אחרת. עברנו שנים מאוד לא קלות, גם מבחינת המשפחה וגם מבחינת הקהילה וגם מבחינת האמון ברשויות המדינה. היינו תקופה במלון בבאר שבע, גרנו במגדלים באשקלון, משם עברנו לאלון מורה, שם גרנו במשך שלוש שנים כי היה לנו חשוב לגור במקום שמבחינת המדינה יש עליו סימן שאלה, כדי להראות שהגירוש לא החליש אותנו. לאחר מכן עברנו לבית חג"י, שבו אנחנו מתגוררים מזה 14 שנה, בבית שקנינו. לקח לנו המון זמן להתאושש ולהרים את הראש. כל הזמן היו געגועים לחזור. מול הכניסה לבית יש אמה על אמה זכר לחורבן. מתחת לריבוע הזה נמצאים מפתחות הבית בכפר דרום".
הגעגועים לגוש קטיף לא עזבו אותה אפילו לרגע קט. חצי שנה אחרי הגירוש הקימה מלמד עמותה לחזרת ההתיישבות לגוש קטיף. בפועל, גרעין פעיל הוקם רק 11 שנה אחרי הגירוש. "חברים בו משפחות מכפר דרום ומיישובים נוספים. קיימנו בעיקר מפגשי רוח, לגיבוש והתחברות לרעיון".
פרוץ המלחמה הוביל לסערת רגשות גדולה בקרב משפחת מלמד. "כאב מאוד גדול על האובדן, על האכזריות והמעשים הבלתי־נתפסים, כאשר ברקע נמצאת המחשבה שאולי היינו יכולים למנוע את זה".
היו גם תחושות בנוסח "אמרנו לכם"? הרי הקיבוצים הללו הם אלו שדחפו לתוכנית ההתנתקות ושמחו בה.
"חד־משמעית לא", היא אומרת נחרצות. "אין לנו את הזכות לומר 'אמרנו לכם'. זה לא משהו שנמצא בלקסיקון שלנו".
"כשצה"ל נכנס לעזה, ברור שאמרנו 'יאללה נכנסים'. אבל אנחנו רוצים שמדינת ישראל תיכנס לחבל עזה, לא אני ובעלי ולא אני והחברים שלנו בגרעין. אנחנו מבינים שזה דבר שייקח זמן ושצריך לתכנן אותו. וכמובן לגרש את כל האוכלוסייה המפגעת". אמירתו של ראש הממשלה נתניהו כי ההתיישבות בחבל עזה היא לא ריאלית, אינה משכנעת את מלמד. "עם ישראל הוא לא עם ריאלי. כל הניסים שהיו בזמן שגרנו בחבל עזה, זה ריאלי? מתקפת טילים איראנית בלי נפגעים, זה ריאלי? הקב"ה מנהל מהלכים שאנחנו לא מבינים אותם".
מלמד בהחלט לוקחת בחשבון את האפשרות שתצטרך להתחיל לארוז את הבית, לרדת דרומה ולהתחיל את הכול מאפס, על אף הטלטלה הגדולה והזמן הרב שלקח להם להתמקם בביתם שבבית חג"י, אך היא לא חוששת מכך. "במשך כל השנים, העיניים שלנו לעבר חבל עזה. אנחנו לא מדברים על חזרה לגוש קטיף אלא על חזרה לחבל עזה. אני לא רוצה את פיסת האדמה הקטנה שנקראה גוש קטיף, אלא התיישבות בכל חבל עזה. אני לגמרי שם. נצטרך התראה של 24 שעות ואנחנו שם".
בהנחה שמדינת ישראל מרימה את הכפפה, איפה את בעוד שנה?
"אשמח מאוד לחזור לכפר דרום. יש למקום היסטוריה עתיקת יומין, עוד מזמן התלמוד. אבל לא אתעכב בגלל זה. הייתי רוצה לראות שמדינת ישראל עושה את זה. מההדים בשטח נראה שלא יהיה מאבק כמו שהיה ביהודה ושומרון, אלא זה יהיה מהלך הרבה יותר מובן ומתבקש. זה מאוד מעסיק אותי ביום־יום, גם מבחינת התפילות וגם עובדים ברמה המעשית, מקווה שבעזרת ה' נזכה לקצור בקרוב את הפירות".
המשפחה הלוחמת חזרה לגוש קטיף
מי שהביאה את הרב איציק אמיתי ומשפחתו אל גוש קטיף הייתה ממשלת ישראל בכבודה ובעצמה. "ממשלת ישראל העלתה אותנו על אוטובוס בחבל ימית והורידה אותנו בגוש קטיף", הוא משחזר. "גרנו בחבל ימית, ובחודש ניסן תשמ"ב, כשהתבצע הפינוי מסיני, היישוב עצמונה פונה מחבל ימית והוקם מחדש על ידי הממשלה בגוש קטיף".
במשך 14 שנה התגוררה משפחת אמיתי בעצמונה. לאחר חתימת הסכמי אוסלו עלה הצורך לחזק את היישוב מורג, שהיה מנותק יחסית לשאר היישובים. כך, יחד עם משפחת הרב איציק אידלס מעצמונה, עברה המשפחה למורג, שבו גרו 11 שנה. "במשך כל השנים הללו, גם אשתי וגם אני לימדנו בתלמוד התורה ובבית הספר לבנות בעצמונה. היה לנו חשוב להיות קרובים אליהם".
החיים השלווים בגוש קטיף התחלפו לאט לאט במציאות ביטחונית מאתגרת במיוחד. "בחמש השנים האחרונות בגוש קטיף לא היה יום בלי ניסיון פיגוע, כולל ניסיון חדירה של מחבלים ליישובים או למוצבים, מטעני חבלה או ירי למכוניות שנוסעות בכביש, ובעיקר פצצות מרגמה", מתאר הרב אמיתי. "ריבונו של עולם שמר עלינו מאוד־מאוד. חיילי צה"ל עשו עבודת קודש מופלאה. יחד עם זאת היו הרוגים ופצועים, גם בקרב החיילים וגם בקרב התושבים".
במשך כל השנים, מפעם לפעם עלו דיבורים על הרעיון לפנות את גוש קטיף. "אנחנו ראינו את זה יותר כדיבורים שדורשים מאיתנו לחזק את הקשר שלנו לארץ", הוא מסביר. "את הגירוש עצמו חווינו כמו כל תושבי הגוש. הייתה לנו אחריות גדולה מצד קהילת התלמוד־תורה ובית הספר לבנות בעצמונה להמשיך את הסדרים הקבועים כדי לתת לתלמידים, לתלמידות ולקהילה יציבות ואמירה שאנחנו נשארים כאן וריבונו של עולם יעשה הטוב בעיניו".
ביום הגירוש עצמו הגיעו אל בית המשפחה מפקדים בכירים כדי לפנות אותם. "אמרנו להם ובעיקר לעצמנו שגם אם חלילה ניאלץ להיעקר מביתנו, אנחנו לא נקפל את הדגל ואנחנו לא עוזבים את הארץ. נתכנס יחד עם המשפחה והקהילה כדי לבחור את המשימה החלוצית הבאה שלנו. יישוב הנגב, ייהוד הגליל, יהודה ושומרון או גרעין תורני. לבסוף ההחלטה שהתקבלה הייתה ללכת ליישוב מעורב ביהודה ושומרון – היישוב טנא־עומרים בדרום הר חברון".
במשך 14 שנה התגורר הרב אמיתי בטנא־עומרים, ולפני חמש שנים עבר עם רעייתו למעלה אפרים שבבקעת הירדן. "זה היה חלום ישן שלי, להגיע לבקעת הירדן", הוא מציין. אבל עם כל משימות ההתיישבות שאליהן נרתם בדרך, השנים שחלפו מהגירוש לא הקהו אצלו את החלום ואת התקווה לשוב. "19 הוא גם מספר השנים שבהן העיר העתיקה חיכתה לנו, שגוש עציון חיכה לנו. במשך 19 שנה ילדי כפר עציון היו מביטים אל ההר ומצפים לשוב, ואחרי 19 שנה הם שבו ובנו את גוש עציון שבעתיים ממה שהיה לפני כן. אם חודש לפני מלחמת ששת הימים היו שואלים לגבי ההיתכנות של מה שאירע בה, לא היה נראה בכלל שזה הולך לכיוון. ברוך ה' שהתגלגלו הדברים בצורה כזאת. כך גם אצלנו. אנחנו מצפים, מייחלים ומתפללים שנחזור. עכשיו זה נראה קרוב יותר מתמיד".
הרב אמיתי מספר כי במשך 19 השנים האחרונות, בכל בוקר כשהיה יוצא מהבית ומתפלל תפילת הדרך, היה מטעים את המילים "ותחזירנו לביתנו לשלום" - ומתכוון אל הבית שבגוש קטיף. מאז חג הפסח הוא משרת במילואים באזור רפיח כחובש בגבעתי, ולא מוותר על המנהג הקבוע. "בכל פעם שנכנסים לשם, אני אחראי לומר תפילת הדרך במכשיר הקשר. מי שיודע מאיפה הגעתי, שם לב לדגש מיוחד כשאני מגיע ל'ותחזירנו לביתנו לשלום'. אני מרגיש שאני כבר מתחיל לחזור הביתה".
"לצבא ברור מאוד לאן הוא הולך. הוא הולך לכבוש את המקום. מה יתרחש אחר כך? בשביל זה יש ממשלה בישראל שתקבל את ההחלטות", הוא אומר באופטימיות זהירה. "התחושה היא מופלאה, ואני שומע את זה מהילדים שלי. רק במעגל המשפחתי המצומצם, בחודשים האחרונים היינו שבעה מגויסים בלחימה, כולם למעשה כבר בגיל או במצב משפחתי שפטורים ממילואים. כשאחד הבנים שלי הגיע לנווה דקלים זה היה מאוד מרגש. יש לי בן וחתן שנמצאים בנצרים, היינו שלושה בני משפחה ברפיח, שנמצאת קרוב למורג".
דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על חוסר הריאליות של ההתיישבות בעזה אינם מרגשים אותו. "אם היו שואלים את ראש הממשלה דאז לוי אשכול בראש חודש אייר תשכ"ז, האם זה ריאלי לחזור לעיר העתיקה או לשכם או לשילה – זה גם לא היה נראה ריאלי. ריבונו של עולם מגלגל את הדברים בכל מיני צורות, כך שדברים הופכים להיות ריאליים".
למרות שב־19 השנים שחלפו בנה הרב אמיתי חיים חדשים בטנא־עומרים ובמעלה אפרים, הוא אינו מהסס להתחיל שוב מחדש בגוש קטיף. לרגע הזה הוא מוכן ומזומן. "במשך כל 19 השנים הללו התפילין שלי אינם נמצאים בבית או בבית המדרש אלא ברכב, כדי שברגע שאני שומע שאפשר לחזור לגוש, אני מתאם עם אשתי איפה אנחנו נפגשים כדי שניכנס ראשונים. היישוב מורג פונה ראשון, אז בעזרת ה' נחזור ראשונים. גדול יהיה כבוד הבית האחרון מהראשון. כמובן נהיה פתוחים למשימות, בהתאם למה שיידרש".
עם הילדים במחסום כיסופים
אביטל רייכנר (לבית כהן דוראס) הייתה נערה צעירה בזמן הגירוש מביתה שבמושב קטיף. גם כיום, למרות שהיא נשואה ואמא לשמונה ילדים שמתגוררת עם משפחתה בעיר רמלה מזה 16 שנה, היא עדיין מתכוננת לרגע שבו תחזור הביתה, לגוש קטיף.
אל גוש קטיף הגיעה עם משפחתה כשהייתה בת 12, מבת ים. אבא שלה, הרב שלמה כהן דוראס, נקרא אל הדגל להקים את הישיבה התיכונית בקטיף. "הגעתי כנערה צעירה, ומיד התאהבתי בגוש, באנשים ובים. זה היה מקום פסטורלי. יש לנו דודים בשילה ובעפרה ותמיד הרגשנו שהם ממש מוסרים את הנפש, שם באמת מסוכן. לעומת גוש קטיף, אצלנו, ששם היה שקט ורגוע. עד שהגיע ראש השנה תשפ"א, שבו פרצה האינתיפאדה השנייה. יצאתי מבית הכנסת ופתאום הרחתי ריח שרוף ושמעתי המולה וראיתי ענן עשן מיתמר מכיוון חאן יונס".
"חווינו את האינתיפאדה במלוא עוצמתה", היא מתארת. "בהמשך התחילו הפצמ"רים. היו המון ניסים. כל תקופת הנערות חייתי בדיסוננס. מצד אחד המקום הכי קסום ושלו בעולם, מצד שני מציאות ביטחונית לא פשוטה. לא פעם הייתי תחת ירי. איבדתי חברים קרובים, אבל לא חייתי בפחד אלא יותר בכוננות. כל ההסתכלות שלי כיום על חיים ומוות השתנתה מתוך החוויה שלי כנערה בגוש קטיף".
התקופה המורכבת ההיא ביגרה אותה מוקדם מהרגיל. בהגיע גזירת הגירוש התגייסה אביטל למערכה, ואף עמדה בראש מטה הנוער בגוש קטיף. "בשנה וחצי של המאבק, כל הנוער של גוש קטיף התגייס במלוא המרץ. הקמנו מטה נוער עם ועדות בתחומים השונים, גילינו המון עוצמות שלא האמנו שקיימות בנו, שמלוות אותנו עד היום".
"לא האמנתי שזה יקרה", היא מודה. "אבל עשינו הכול כדי שזה לא יקרה. שנה וחצי של ימים ולילות שלא ישנו. היינו במאבק לא למען הבית הפרטי שלנו, הרגשנו שאנחנו נאבקים בשביל עם ישראל. האמנו שאי אפשר לעזוב את חבל הארץ הזה, הוא שלנו וחייב להישאר שלנו. הגירוש היה שבר מאוד גדול. קודם כול, ברמה הכי בסיסית. נשארתי בלי כלום. בלי בית, בלי מקום ליישוב. פיזרו את המשפחות בבתי מלון ברחבי הארץ. עד אז לא הייתה לי שנייה פנויה. כל רגע הייתי עסוקה באידיאלים וערכים יומם ולילה", היא נזכרת בדמעות ברגעים ההם. "זה היה פשע גדול לעם ישראל, לקב"ה ולארץ שלו. הכאב הזה נמשך עד היום".
כמה ימים לפני הגירוש התקבלה במושב קטיף ההחלטה שאם חלילה הגירוש אכן יצא לפועל, המשפחות יגיעו לכותל המערבי ומשם ימשיכו לאולפנה בכפר פינס. אחרי תקופה הם עברו לבית מלון באשקלון, ואחרי תשעה חודשים התמקמו בקראווילות באמציה. אחרי כמה שנים נישאה אביטל, ומתוך העוצמות של גוש קטיף ואחרי שנת מגורים באלון מורה החליטה עם בעלה לבנות את ביתם ברמלה. "חיפשנו מקום עם משמעות ועשייה. כל תחום בחיים שאני בוחרת לעסוק בו, נובע הרבה מאוד מהתרמיל שלקחנו לעצמנו על הגב אז, מהעוצמות והכאב, מתוך הבנה שצריך להמשיך את המסע".
רייכנר מעבירה שיחות לבני נוער ומספרת על החיים בגוש קטיף, על ההתמודדות ועל המאבק, בדגש על הכוח המיוחד של הנוער. "אני חולמת כל הזמן לחזור", היא מציינת. "כל שנה אנחנו מגיעים עם הילדים לכנס השנתי בכיסופים, ומראים להם את הדרך הביתה". עד היום, כל סבב לחימה ברצועת עזה עורר אצלה כאב גדול, והדבר התעצם שבעתיים עם פרוץ המלחמה הנוכחית. "כל אזעקה שנשמעת, כל טיל שנופל – בא לי לצעוק כי ידענו שזה יקרה. למה היה צריך לקרות הפשע הזה, שגרם לכל מה שאנחנו עוברים בחודשים האחרונים?!"
מה שהכי מרגש אותה בתקופת המלחמה הוא הצילומים של חיילי צה"ל על אדמת גוש קטיף, "בבית", כהגדרתה. "גיס שלי שנמצא במילואים שלח לנו תמונות שלו מאזור נצרים בתחילת המלחמה. לאט לאט קיבלנו עוד ועוד תמונות מנווה דקלים. כבר שנים שאני עוקבת בפייסבוק אחרי האוניברסיטה שנמצאת בנווה דקלים. כל תמונה שמתפרסמת מגוש קטיף, אני סקרנית לראות מה קורה שם. לאט לאט חיילי צה"ל מתקרבים ומגיעים גם למושב קטיף. קיבלנו תמונה מהמקום שבו עמד הבית שלנו בקצה היישוב, הייתי בהתרגשות שיא. התחשק לי להתגייס ולעלות על מדים רק כדי להגיע לשם".
בתחילת המלחמה התכנסה רייכנר עם חברים מהגוש, שחלקם היו ממובילי המאבק הכתום, כדי להרים את נס חזרת ההתיישבות לחבל עזה. יחד הם הקימו את מטה 'שבים ומנצחים'. "כבר תשעה חודשים שאנחנו פועלים בעניין, גם להעלאת המודעות ולחיבור של עם ישראל לחבל הארץ הזה, ודברים נוספים מתחת לפני השטח. אנחנו מאמינים שנחזור. סבא שלי היה בכפר עציון וניצל מהקרב האחרון. היינו חוגגים לו יום הולדת באלון הבודד שהיה הסמל של כפר עציון. אני לא יודעת כמה זמן ייקח עד שנחזור לגוש קטיף, ומה התהליך שעם ישראל צריך לעבור כדי שזה יקרה, אבל ברור לי שזה יקרה".
על אף שכיום היא נטועה עמוק ברמלה, שם היא מנהלת מרכז משפחה ונולדו לה שמונת ילדיה, לרייכנר אין שמץ של ספק שברגע האמת היא תארוז את ביתה ותרד לגוש קטיף. "אין בכלל שאלה", היא קובעת. "כשהתחתנתי, בעלי ידע שזה חלק מהעסקה. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה, הילד שלי בן ה־12 וחצי שאל אותי: 'אם אנחנו עוברים לגוש קטיף, הבר־מצווה תהיה שם?'. הילדים מבחינתם חיים את זה בבית ובעזרת ה' מאמינים שזה יקרה בקרוב. לא רק כי זה מקום נוסטלגי או אישי, אלא כי זו נחלת אבותינו וזה הפתרון היחיד שיביא ביטחון אחרי השבעה באוקטובר. נחזור לא ליישובים הקטנים של גוש קטיף, אלא נקים חבל ארץ גדול ומפואר".
כשזה יקרה, איפה נמצא אתכם אחרי שנה?
"אי"ה בחבל עזה, בחולות, יחד עם עם ישראל. איפה בדיוק? אני לא יודעת. איפה שיהיו צריכים אותנו – שם נהיה בעזרת ה'".
שלמה וסרטייל
צילום: מירי שמעונוביץ
*************************
חיבוק מהמגורשים לאנשי העוטף
קרוב לארבעים שנה התגורר שלמה וסרטייל עם משפחתו בגוש קטיף, שאליו הגיע בשנת תשל"ז. "היינו מהראשונים שהקימו את גני טל. כשהגענו היו שם דיונות חול בתוליות של ימי בראשית. אף אחד לא ישב בהן. היה מדהים לראות מאופק לאופק. הייתה פסטורליות אמיתית. במשך שנים רבות יחסינו עם השכנים היו מעולים, עד הסכמי אוסלו. אז הכול התהפך. הגיעו אלפיים 'שוטרים' מתוניסיה, רבין נתן לכל אחד רובה ונתן להם לשלוט. האוכלוסייה מאוד סבלה מהם ומהר מאוד זה עבר אלינו".
כשהמציאות הביטחונית החלה להידרדר, וסרטייל הרגיש שהמדינה מתעלמת מכך, "כמו שקורה היום בצפון ובדרום. הצפון חוטף בלי סוף, הדרום חטף עד עמקי נשמתו, אבל רק כשנפל טיל בתל אביב המדינה הגיבה בנחרצות", הוא מדגים. "כשנפלה עלינו גזרת הגירוש היינו בהלם. לקח לנו זמן להתאושש ולהבין מה בדיוק הוצהר. הרי אותו ראש ממשלה בדיוק היה מגיע למועצה שלנו כל סוף שבוע, יושב עם ראש המועצה צבי הנדל ודוחף לקידום ופיתוח הגוש. הוא היה בולדוזר אמיתי של בנייה, רק שלא ידענו שבולדוזר כזה יכול גם להסתובב אחורנית ולהתחיל להרוס".
וסרטייל היה שותף למאבק בגירוש במסגרת הוועד היישובי של גני טל. "הקמנו בכנסת לובי פוליטי, ישבנו שם יום־יום בוועדות שונות כדי לבטל את רוע הגזרה. השתדלנו להביא את תמונת המצב מהשטח. עבדנו קשה מאוד, אבל התוצאה לצערי הייתה אחרת", הוא מתאר בצער. "יום לפני הגירוש הגיע אליי הביתה מפקד האוגדה דאז, אביב כוכבי. היינו בקשר טוב. הוא אמר לי: 'אני יודע שאפילו תמונה לא תוריד מהקיר, אבל מחר זה קורה ואני אביא חיילים שיארזו לך את הבית לתוך מכולה'. עניתי לו שאנחנו לא מקדימים את הפורענות אפילו בשעה אחת".
"למחרת הגיעו חיילים והתחילו לארוז את הבית. הלכנו לתפילה המונית בבית הכנסת, ואחריה החברים עלו על הרכבים ויצאו בשיירה ארוכה מהיישוב. אני חזרתי הביתה. הבית היה כבר ריק, החיילים נעלמו. כך נשארתי בבית עד הרגע האחרון. אין שכנים. לא האמנתי שזה מה שקורה. יישוב ריק, מת", הוא נזכר בדמעות. "נשארתי שם עד שסגרו את השער של גוש קטיף".
את מפוני גני טל שיכנו בקיבוץ חפץ חיים. "כל המשפחה קיבלה חדר וחצי, הרגשנו כמו במעברות של פעם. למרות שאנשי חפץ חיים קיבלו אותנו בחום ובאהבה, זה לא היה מספיק בשעה שהרסו את מפעל חיינו, שאת חלקו אי אפשר להקים מחדש". לאחר תקופה הוקם מחדש היישוב גני טל, סמוך לחפץ חיים. "אנחנו הקהילה היחידה שנשארה יחד, תחת אותו השם".
"כשפרצה המלחמה, הכאב היה בשבילי כפול ומכופל", הוא משתף. "לא רציתי להיות צודק. בטח לא במחיר הנורא הזה. הקיבוצניקים מחאו כפיים כשיצאנו, שמחו לאידנו. באמונתם הם האמינו שיהיו ימים טובים יותר כשאנחנו נפנה את עזה. עכשיו הם חטפו את המכה הרבה יותר חזק, כי זה פגע בשורש אמונתם. הלכנו לבקר אותם בשפיים ובאילת, ופגשנו שם שברי קהילות. הם היו בהלם טוטאלי והתארגנו כדי לסייע להם".
בשנים האחרונות מנהל וסרטייל את המוזיאון למורשת גוש קטיף בירושלים. מאז תחילת המלחמה הפך המוזיאון לפופולרי יותר מאי פעם. "מגיעות לכאן קבוצות רבות, בהן לא מעט חיילים. בשלב מסוים הרגשתי שפתחנו סופרמרקט לבגדים כתומים, כל מה שרק מסמל את גוש קטיף. זה היה מדהים. נאלצנו לייצר עוד ועוד כמויות כדי לענות על הביקוש".
לאורך כל השנים מאז הגירוש, החלום על החזרה לגוש קטיף לא הרפה ממנו. "לפני 15 שנה קיימנו פגישה עם חנן פורת, והוא אמר לנו: 'אתם עוד תחזרו לפנינו'. ואכן, נבואתו התקיימה. לחומש חזרו לפני שנה באופן רשמי. היום אנחנו נמצאים כבר בגוש קטיף. אני סומך על הקיבוצניקים מהעוטף שאמרו שהם לא חוזרים הביתה עד שלא יראו את הים, ואכן ידאגו לכך. ברגע שהכול יהיה נקי ושטוח – גם אנחנו נחזור".
בכל זאת, יהיה מאתגר להתחיל הכול מהתחלה.
"איך לעזוב אז את גוש קטיף – הייתה בעיה. איך לעזוב היום – זאת לא בעיה", הוא מצהיר. "אין לי את מפעל החיים, אני פנסיונר. אין לי שום בעיה לקום וללכת, לעזוב את הבית היפה שבניתי. כרגע הנושא עדיין לא בשיח של גני טל, וטוב שכך. אנחנו אנשי מעשה. ברגע שזה יתאפשר, התנועה תהיה חד־כיוונית וחזקה. נקים כפר פרוטיאה על חוף הים, שבו נבלה את אחרית ימינו בלימוד, בנחת ושלווה".
***