אין יציבות בלי התיישבות

את הדברים שהוא אמר לי לא אשכח לעולם.

פגשתי אותו לפני 19 שנה באחד המלונות הדחוסים שאליהם זרקה המדינה את תושבי גוש קטיף, רגע אחרי שגירשה אותם מהמקום שבו היא עצמה עודדה אותם להתיישב. היה לו חיוך עייף, מר, נבגד, אבל עיניים שאמרו שאף על פי שיתמהמה, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

"19 שנה עברו מאז שגוש עציון נפל ועד שבני המייסדים זכו להקים אותו מחדש", הוא אמר לי, "הם לא ידעו כמה זמן זה ייקח, אבל ידעו שיום אחד הם יחזרו. אני לא יודע מתי אנחנו נחזור, אבל אין לי ספק שבסוף העם יתפכח. אני רק מקווה שאצלנו זה ייקח פחות מ־19 שנה".

אף אחד לא הבין מה קרה לאריק שרון כשבסוף 2003 הוא התייצב במעוז השמאל המכונה המרכז הבינתחומי הרצליה (היום אוניברסיטת רייכמן), והכריז על נסיגה חד־צדדית מכל רצועת עזה. אריאל שרון היה הסמן הימני של הימין, ממקימי היחידה המיתולוגית 101, גנרל נועז ויצירתי שתמיד דרש לרסק את הטרור ולהתיישב בכל רחבי ארץ ישראל, עד שנבחר לראשות הממשלה והחל לדקלם סיסמאות בסגנון "איפוק זה כוח". אף אחד לא הבין מה עובר עליו, חוץ מכולם. כי במדינת ישראל כל נבחר ציבור מהימין צריך להחליט האם הוא נאמן לבוחרים שלו ומסומן כאויב העם האולטימטיבי, או עורק לצד של הטובים ובן לילה הופך מפשיסט עם גיבנת ליפה הבלורית והבנט.

שרון, שהיה מסובך עד צוואר בחקירות פליליות, בחר בחיקו החמים של השמאל. ואז, כמובן בלי קשר לכלום, קרה נס: היועץ המשפטי לממשלה סגר את התיק הפלילי, מערכות העיתונים היללו את שרון מבוקר עד ערב, ואפילו האדוקים שבשמאלנים הפסיקו להגיד שהוא רוצח והחלו לספר איזה מנהיג אמיץ וחד־פעמי הוא.

ידענו ששרון הוא פוליטיקאי ציני שכבר החריב התיישבות, אבל לא התיישב על דעתנו שאדם חכם ומנוסה כמוהו יפקיר את מדינת ישראל לטרור רצחני של הגרועים שבאויבינו. רצינו להאמין שמדובר במהלך גאוני של מריחת זמן, ששרון בעצם מוליך שולל את השמאל ואת ארצות הברית ואת כל העולם, רק לא אותנו. שברגע האחרון הוא יגיד "סתאאם, נראה לכם?" וירחיב את גוש קטיף, לא יחריב אותו.

זה לא קרה.

בין ברלין לירושלים

ככל שעבר הזמן המציאות רק הלכה ונעשתה הזויה יותר. מערכת אכיפת החוק, מהמשטרה והפרקליטות ועד בית המשפט העליון, התגייסה בלב פתוח ובנפש חפצה להכות מפגינים, לעצור קטינים עד תום ההליכים ולהגיש כתבי אישום מחמירים נגד אנשים שרק עברו ליד כביש ואפילו לא חלמו לחסום אותו. המשטרה עיכבה אוטובוסים בדרך להפגנות ומנעה מאזרחים את חופש התנועה. העיתונים התחרו זה בזה מי יוציא יותר כותרות שמזהירות מפני המתנחלים האלימים שמתכננים הפיכה צבאית. גנרלים במיל' עברו מאולפן לאולפן והיללו את הביטחון המופלא שההתנתקות מביאה בכנפיה (היום הם עוברים מאולפן לאולפן ומטיפים לנסיגות ולעסקאות בכל מחיר). החיילים שיועדו לבצע את הגירוש עברו שטיפת מוח אגרסיבית. פרשנים מטעם עצמם הסבירו שהמתנחלים הם טפילים מפונקים שחיים על חשבון משלם המיסים האומלל, ובאותה נשימה אמרו שהמדינה בכלל עושה להם טובה שהיא מוציאה אותם מהגוש הזה, שממש גיהינום לחיות בו.

כשאחרון החיילים יצא וסגר את השער בציר כיסופים, התקשורת חגגה.

גם החמאס.

מי היה יכול לדמיין ש־19 שנה אחר כך נמצא את עצמנו במלחמה קיומית מול האכזריות המפלצתית שהצליחה לשגשג בזכות הטמטום המפותח שלנו? אף אחד, חוץ מכולם.

מבחינת המגורשים, 19 שנה הן נצח. מבחינה היסטורית זה פסיק קטן, אבק פורח, חלום יעוף.

יש משהו מעניין, כמעט מיסטי, בפער הזה של 19 שנה. כי חוץ מזה ש־19 הוא מספר ראשוני, וחוץ מזה שכל 19 שנה התאריך העברי והלועזי מתלכדים מחדש, יש מצב שכל 19 שנה משהו משתנה בהלך הרוח הלאומי וההיסטורי.

רוצים דוגמאות? בבקשה:

19 שנה עברו מחתימת חוזה ורסאי שבו בריטניה וצרפת השפילו את גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ועד הסכם מינכן שבו גרמניה הנאצית הורידה את אותן בריטניה וצרפת על הברכיים.

19 שנה חלפו מאז התכנסה בברלין ועידת ואנזה שבה רקמו הנאצים את "הפתרון הסופי" להשמדת היהודים, ועד שהמדינה העצמאית של אותם יהודים העמידה לדין בירושלים את אחד מראשי התוכנית השטנית, אדולף אייכמן.

19 שנה (טוב, 20) חלפו ממלחמת יום הכיפורים ועד שהטראומה הבשילה לתבוסתנות שהולידה את הסכמי אוסלו.

מה שטרומפלדור אמר

19 שנה עברו מהקמת המדינה ואובדן חבלי הארץ ההיסטוריים שלנו, ועד מלחמת ששת הימים שבה השבנו אותם אלינו.

38 שנה (פעמיים 19!) לקח לנו להגיע מהשמחה המרוממת של מלחמת ששת הימים אל שפל המדרגה של החרבת גוש קטיף במו ידינו.

19 שנה נוספות והנה אנחנו שוב בחבל עזה – אבל איזה הבדל בין ששת הימים של אז לעשרת החודשים של עכשיו, בין פלוגת הטנקים שכבשה ב־1967 את עזה כמעט לבדה ובין האוגדות שנאלצנו להכניס ב־2023, בין מה שהיינו אז ובין מה שנהיה מאיתנו היום. תראו איזה סיבוב עשינו ב־57 שנה. כן כן, שלוש פעמים 19 שנה.

מה הלאה? מי יודע. ב־1967 בני המייסדים של כפר עציון באו אל ראש הממשלה לוי אשכול והוא נתן להם את ברכתו להקמת הקיבוץ מחדש. ב־2024 אנחנו מתקוטטים עם עצמנו לגבי השאלה אם פילדלפי כן או לא ומתפללים שנזכה ליישב מחדש את הגליל ואת הנגב המערבי, במהרה בימינו. על התיישבות בחבל עזה אסור לדבר, כי זה פוגע באחדות העם.

אבל בתוך תוכו, גם אם הוא לא מודה בזה, העם יודע: אין יציבות בלי התיישבות. יותר מדי זמן אנחנו עומדים במקום. כל המדינה במצב עמידה. חייבים להתיישב כבר.

אנחנו יכולים להמשיך לספר לעצמנו שזה לא הזמן, העם מפולג, ארצות הברית לא תרשה, מצרים תכעס, והחוק הבין־לאומי, והאג והאק והיינו הך ועוד אלף ואחד תירוצים שכל מטרתם היא להתחמק מזה שהכנסנו לנו לראש שאנחנו פוחדים מעזה, לא רוצים להישאר בה, רק לעשות את העבודה ושוב לברוח. אבל האמת הפשוטה היא האמת שכל ראשי התנועה הציונית הבינו: שבלי התיישבות אין ביטחון, אין מדינה ואין ריבונות. שכל המקום אשר תדרוך כף רגלנו בו, לנו יהיה. שבמקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו, כפי שקבע יוסף טרומפלדור בימים הרחוקים ההם, כשמילים כמו כיבוש והתנחלות נחשבו לאידיאל נשגב, לא לעילת מעצר אצל הפצ"רית.

יכול להיות שעוד לא הגיע הזמן. אולי יש לנו עוד דרך לעבור. אבל כמו שאמר לי האיש שלעולם לא אשכח את חיוכו – אני לא יודע כמה זמן זה ייקח, לא יודע כמה סבבים וסבל עוד נעבור בדרך, אבל אנחנו עוד נשוב. לכל יישוב.

פשוט כי אין אפשרות אחרת.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***