כשאומרים לכם פאנל, על מה אתם חושבים? אני לא מתכוונת לפאנל של סף הרצפה בואכה תחילת קיר, ההוא שאף אחד לא מנקה כמו שצריך. אני מתכוונת לכמה אנשים שיושבים ודנים בנושא שנמצא ברומו של עולם.
אנחנו מכירים את זה מהטלוויזיה. ההוא צועק, ההיא נכנסת לתוך דבריו, השלישי מנופף בידיים והרביעית מצליחה לזרוק איזה פאנץ', נרגעת ומחייכת חיוך רחב. זהו, היא את שלה עשתה. בזמן טלוויזיה לכל דקה יש משמעות. אנשים צריכים להיות זריזים וחדים, בעלי אומץ ולפחות קורטוב של חוצפה. רק ככה מקבלים את זכות הדיבור, רק באופן הזה זוכים לתשומת לב.
ומה הצופים מרוויחים? בליל של דעות לא מאוד מנומקות, קרב איגרוף בלי דם ובלי סימנים כחולים נראים לעין (לפעמים סימני הקרב נטבעים עמוק בנפש, וזה הרבה יותר גרוע). בפסיכולוגיה מדוברת אולי היה אפשר לקרוא לזה סובלימציה. אבל אני לא בטוחה שהצפייה בפאנלים כאלה מעדנת את היצרים החייתיים שבנו, נראה לי שלהפך.
בחודש האחרון חוויתי עולם אחר לגמרי של פאנלים. כעיתונאית, אני רגילה להנחות או להשתתף בדיונים בנושאים שעומדים בלב החדשות. אבל השנה הם היו אחרים. השנה הנחיתי והשתתפתי בפאנלים בנושאים הקשורים ברומו של הלב.
מנהג יפה עשתה לה הציונות הדתית, והלוואי שיפשוט למגזרים נוספים, לעשות בשלושת השבועות כנסים וימי עיון. אנשים ממגוון גילים ועיסוקים לוקחים לעצמם יום חופשה ויוצאים להשתלם. כך תמצאו כנסי נשים, כנסי מורים, כנסי לימוד תנ"ך ומחשבת ישראל, אמונה והלכה ומה לא. לכל אחד מאלה מגיע קהל קצת אחר, שמבקש להעשיר את עצמו במטען רוחני. כל כנס והסגנון שלו. המשותף לכולם הוא דוכני מכירת כיפות סרוגות ומטפחות שוות. סתם. המשותף הוא הרצון של המשתתפים לעצור לרגע את שטף החיים ולהעמיק עוד קצת את היסודות, לברר אותם ולייצב אותם מחדש. זה נפלא.
בדרך כלל אנחנו העיתונאים־המנחים מחפשים אקשן, אפשר גם לתבל באיזו פרובוקציה קטנה, רצוי שיהיה ויכוח. לא כמו בטלוויזיה חלילה, לא להגזים, אבל צריך להחזיק את הצופים בקהל שלא יירדמו וחשוב לעורר בהם עניין, אחרת הם ישפילו את עיניהם אל המסכים הקטנים שבכף ידם. אבל השנה לא היה בכך צורך.
הפעם אנשים בקהל לא חיפשו את האקשן. הם הגיעו כדי להקשיב וכדי להזדהות וכדי לדעת מה אפשר לעשות בתקופה הזאת ואיך אפשר להתבונן עליה. הם רצו לשמוע דברים מרפאים, והייתה להם הרבה סבלנות וטונות של אהבה. האולמות היו מלאים והשיח עמוק, רגיש ונוגע. הציניות התקלפה ונעלמה מהבמה בבושת פנים. השנה נהיינו יותר אמיתיים. הדוברים היו מתונים, לפעמים דיברו בשקט ולא נכנסו זה לדברי זה, וזה אפילו לא הפריע לאף אחד. מאמינים?
הפאנלים של השנה עסקו בנושאים של צמיחה ממשבר, של ערבות הדדית, של אחריות לאומית. כן כן, אלה מושגים יפים שאפשר לעשות מהם סטיקרים (הרי חזרנו בגדול לאופנה הזאת) אבל השיחות היו עמוקות, לא נשארנו בסיסמאות. בדקנו יחד האם האחדות שראינו פה בתחילת המלחמה, וחיה ופועמת היום עדיין בקרב אנשי המילואים, עומדת להיעלם מיד אחרי שהשלום יפרוץ, או שהיא כאן להישאר ובעיקר מה עושים כדי לקדם אותה.
ואני, שבאתי בעצם לעבודה, הקשבתי לאנשים שנמצאים בלב העשייה ופועלים עם מפונים, ולאנשים שמובילים קהילות, לאנשי צבא, ולאנשים שהשכול דפק אצלם בדלת אבל הם כותבים את הסיפור שלהם בעצמם, בלי להיכנע לתכתיבים. ומכולם, גם מאלה שלא אזכיר כאן עכשיו, קיבלתי הרבה כוחות.
בפאנל שהנחיתי בכנס של מרכז גוש קטיף שאלתי את הדוברים, הורים שכולים כולם, מה בקונספציה שלהם נשבר בשמחת תורה, מה באמונות שלהם השתנה. איריס חיים צחקה ואמרה שכמעט הכול. היא סיפרה שבעבר הייתה צופה ב'ארץ נהדרת', וזו הייתה הדרך שלה ללמוד על חלקים אחרים בעם, והיום היא נפגשת עם אנשים פנים אל פנים ומבינה שאין "אנחנו" ו"הם". ואני חשבתי (וגם אמרתי) שלכל אחד יש את ה'ארץ נהדרת' שלו, את מה שמזין אותו במיתוסים דמוניים ושקריים על האחר.
באותו פאנל חגי לובר סיפר איך פעם היה כותב ברשתות באופן שהוא לא יעשה יותר, ואפילו סיפר שהתנצל בפני איש ציבור ידוע על פוסטים מן העבר. איתן צור, אח של סרן אמיר צור מסיירת מטכ"ל שנפל בכפר עזה, אמר שאם לא נבין זה את הפצעים של זה, לא נוכל לבנות פה יחד אמיתי, כי הם מכוננים את הזהות שלנו. שלא מספיק לעשות מעגלי שיח, הם צריכים להיות הרבה יותר עמוקים ופתוחים ופגיעים. ושירה שפירא, אימו של ענר, אדריכלית שימור שעוסקת במורשת ובשימור יחד עם קהילות העוטף שנפגעו, אמרה שענר לקח שעה של גורל והפך אותה לשעה של ייעוד, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. כי אנחנו יכולים.
בפאנל בכנס נחלים למחשבת ישראל שבו השתתפתי אמרה סיגל קראוניק, אלמנתו של אריק קראוניק, רבש"ץ בארי, שהיא מתנגדת לאמירה "הופקרנו". "לא הופקרנו", היא אמרה, "צה"ל לא הצליח להגן עלינו, זה עלה בהרבה מאוד חיים, אבל להפקיר זה בכוונה. ואף אחד לא עשה לנו בכוונה". ואני חשבתי כמה אמיצה היא צריכה להיות כדי להשמיע קול אחר בתוך הקהילה שלה וכמה היא, ואחרים, שכולים ושאינם, לוקחים את התקופה הקשה הזאת ומנצלים אותה להתבוננות מחודשת. וכמה כדאי לכל אחד מאיתנו לעשות אותו דבר. להתרענן. אפשר לקרוא לזה ניקיון קיץ.
המצב מסובך אבל משהו קורה פה. יש תסיסה חיובית גדולה מתחת לפני השטח ומעליו. אנשים לא מוכנים להיכנע לכאב, לאמונות הקודמות שלהם או לחדשות. וכל זה ממש, אבל ממש על קצה המזלג.
תקופת ההמתנה
תקופת ההמתנה. גם את המושג הזה הדור שלנו זוכה לחדש. גדלנו על סיפורי התקופה הקשה והמפחידה ההיא של טרום מלחמת ששת הימים והופ, גם לנו יש אחת כזאת. ההבדלים הם עצומים. היום ישראל הרבה יותר חזקה, אנחנו לא מאפילים את חלונות הבתים, לא מקדשים שטחי ענק לבתי קברות המוניים ולא חרדים לקיומה של המדינה. אבל אנשים כאן מודאגים, ובכל בוקר (בכפוף לזמן כתיבת שורות אלה כמובן) הם קמים ומגלים שהנה, עוד לילה עבר בשקט ולא התקיפו אותנו.
ממש במקביל אנחנו נמצאים בעוד תקופת המתנה שונה לחלוטין, תקופת המתנה לבניין בית המקדש. היא ארוכה יותר, וצריך בשבילה המון כוח כדי לשאת מתח של ציפייה וגעגוע. אבל בתוך ההמתנות האלה יש לנו הרבה מה לעשות, ואני לא מדברת על רכישת עוד שישיית מים או בדיקה חוזרת של הסוללות. יש לנו איך לאמץ התבוננות אחרת על המציאות, יש לנו דרך לקחת אחריות על ההתבטאויות שלנו ועל הסביבה שלנו. אנחנו יכולים להפוך את השעות האלה, או הימים, או השנים, מהמתנה של גורל להמתנה של ייעוד.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***