כבוד המזרח התיכון

במזרח התיכון זה עניין של כבוד, פגיעה בו מחייבת תגובה. ככה זה על פי חוקי המדבר - חאק אלערב למביני התרבות והשפה.

מי שעל כבודו ימחל- יזכה לחיים וחסד על פני האדמה לזמן מוגבל, אם בכלל. חיסולו באיראן של ראש הלשכה המדינית של החמאס, המחבל איסמעיל הנייה, הינו דוגמא עכשווית לשם הבנת הסוגייה.

אם תשאלו מה הופך את חיסולו של המחבל לדרמטי כל כך, אזי לא תמצאו את התשובה בסיפור חייו ומורשתו כמובן, אלא יותר בעיתוי ובמקום בו נפח את נשמתו המקוללת - בטהרן.

עצם שהייתו של המחבל בעיר הבירה האיראנית, כאורח רשמי של משטר האייתולות, בסמיכות זמנים לסיום טקס השבעת הנשיא החדש, שנערך בנוכחות מנהיגים רבים, מחייב את המארחים האדיבים לממש את אחריותם וחובתם לדרוש את כבודם, כמיטב המסורת האיזורית. כזאת יעשה באמצעות גביית מחיר, שכידוע משולם בדם ובמזומן במזרח התיכון, שיחזיר את כבודם על הפגיעה בשמם הטוב כמארחים, יותר מאשר הדאגה לשמו ולכבודו של האורח הבר מינן.

גביית המחיר בעבור פגיעה בכבוד צריכה להיעשות באופן שייראה למרחוק, יובן בהקשרו העמוק ויחקק בזיכרון הכללי למשך שנים רבות. הרי ידוע לכל בר דעת ש"בשביל כבוד יש לעבוד", או במילים אחרות- להשקיע דם, יזע ודמעות בכדי להשיג תוצאות. מעת שנרכש הכבוד יש לטפחו ולשומרו פן יאבד או ירמס על ידי כוחות זרים ובעלי אינטרסים שונים, כשבמזרח התיכון נשמר הכבוד "על הסכין" עם דגש מיוחד על מחירו ב"דמים".

בקרב מדינות ועמי המזרח התיכון, בין אם ערבים מוסלמים סונים או פרסים שיעים ואחרים, המחבל הנייה אינו דמות נערצת בלשון המעטה. אין רבים שהיו מתאבלים על לכתו בטרם עת, אילו היה הדבר נעשה בדרך "טבעית" או מעט שונה. רבים מבינים כי היה הוא מראשי המנהיגים המושחתים, שהתפוצץ לבית עולמו עם "כיסים מפוצצים" במצלצלים ונכסים שמסדרים כעת בעיקר את בני משפחתו, או ליתר דיוק- מי שנותר מהם עם דופק ונשימה, מאז פרוץ המלחמה.

לפיכך, חיסול המחבל הנייה כשלעצמו אינו עומד במהות הסוגייה, אלא מקום ועיתוי החיסול באיראן הוא שמחייב את המארחים האיראנים בתגובה. זאת משום שבקוד הכבוד, מצויים רבדים חברתיים אזוריים בני מאות ואלפי שנים שראוי להכירם, מעבר ל"נקמת הדם" לה ראוי (כמעט) כל ערבי מוסלמי במזרח התיכון לתפישתם.

על מספרים, קדושת החיים ואדמות

במהדורות החדשות מעדכנים תכופות כי כוחותינו חיסלו מספר מחבלים בכפר מסוים, שעשרות מחבלים נהרגו במבצע או בהפצצה על יעד ברצועת עזה. עד כמה איכפת לערבים מניין ההרוגים? עד כמה מייחסים הם חשיבות לחיי אדם בכלל המזרח התיכון?

בעוד שבחברה הישראלית וביהדות קדושת חיי האדם הינם ערך עליון ואין להשחיתם, משום שהאדם הוא נזר הבריאה ונברא בצלם, אצל הערבים אין הדבר כך בהכרח. יחס הערבים לאבדותיהם בנפש שונה במהותו מיחס החברה המערבית, הישראלית והיהודית. ההפיכה האסלאמית של חומייני באיראן פיתחה פרשנות שהתפשטה באזורינו, לפיה החיים הם מתנתו של אללה והאדם חייב שלא לקמץ בהם, אלא לתרום אותם בג'יהאד למענו.

כך למעשה בעוד אנו נזהרים מלפגוע באזרחים ערבים תמימים, ככל שישנם ועל אף התעמולה השקרית נגדינו, הערבים אינם מייחסים לחייהם את אותה מידת החשיבות כמונו. על כך יעידו מעשי הטבח, ההרג והשחיטות ההמוניות המתבצעות על אדמתם מידי אחיהם המוסלמים והערבים מזה שנים. אין הם מעריכים את השימוש בחימוש מונחה מדוייק ויקר, או מברכים על האזהרות וההתחשבות ההומניטרית הנאורה באוכלוסיה הנמצאת באזורי סכנה.

מבחינת הערבים "בשכונה" אין להתנהלותנו התמימה אח ורע בכל הגיזרה. על כן מאפשרים הם לעצמם למשוך את הלחימה במחיר דמים והרס נורא מבחינתם, כאימרתם "לירושלים צועדים מיליון שהידים", ולנהל מו"מ תוך שימוש בשיטות הונאה, ניצול וסחיטה. הרי היהודים חוששים להרוג ערבים "תמימים" יותר מכפי שחוששים הם על עצמם לכאורה, ולבטח יותר מכפי שהערבים חוששים להרוג איש את רעהו (ספויילר- הם לא), אז הבה וננצל זאת לטובתנו. בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של אבו עוביידה "המקורי" במצור על הנוצרים בירושלים בשנת 638 עת איים עליהם כי: "אם תסרבו להיכנע, אשלח לכם אנשים האוהבים למות יותר מאשר אתם אוהבים לשתות יין ולאכול בשר חזיר" .

מכאן למדים אנו שבכדי לפגוע באויב הערבי אין לדבר במונחים של "ספירת גופות" בלבד אלא חשוב לא פחות להרתיעו באמצעות פגיעה מהותית מזו המשלבת את מימד ה"כבוד" הבא לידי ביטוי באדמה, רכוש ועד הכבוד הגברי. הווה ידוע לדוגמא כי מחבל שנהרג בקרב מול גבר יכובד יותר ממחבל שחוסל בידי אישה.

לסיכום

מלחמתנו באויב הערבי מחייבת הכרה מעמיקה של נקודות החוזק והתורפה, לא רק אלו הנלמדות בהכשרות הצבא ונמדדות בעוצמה צבאית וניתוח השטח למטרות הגנה או התקפה. בנוסף לכך נדרש להכיר מימדים תרבותיים ואמוניים -דתיים, ולמפות נקודות כאב בהם. אלו שביכולתן לחזק את ההרתעה או לגבות מחיר כבד מהאויב בעת יציאה להתקפה למען השגת הכרעה, שהרי זו מבוססת בעיקרה על מצב התודעה.

באם כוונת המדינה שחיסלה את הנייה בטהרן היה להוכיח קבל עם ועולם ש"אין מקום שהוא רחוק מידי" החסין בעבור מחבל נפשע, ומי שיארח מחבלים שכמותו ישלם מחיר כבד גם בכבודו, אזי היתה זו הדרך הנכונה, לכאורה.

אם בכוונת מדינת ישראל להשיב את כבודה והרתעתה במזרח התיכון, עם סיום המערכה שהחלה בטבח יהודים בארצם בשמחת תורה, אזי עליה לנהוג מתוך כבוד והבנה למנהג המקום: סיפוח שטחים בעזה, חיסול או גירוש כל מי שהיה שותף וסייע למעשי הטרור ברצועה וטרם יצא את שטחה בשחייה, בריצה או בזחילה במנהרות לכיוון מצריים השכנה. כל יישוב ערבי ממנו יוצאים מחבלים בשיטתיות ושאליו שבים כוחותינו בתדירות, כדוגמת "מחנות המחבלים (הפליטים)" ביהודה ושומרון ואף כפרים בלבנון, יושמד עד יסוד ותושביו "ידלגו" מזרחה או צפונה בהתאמה, כפי שתורגלו משפחותיהם בתקופות "הנכבה" ב-1948 ו"הנכסה" ב-1967 בואכה "נגחה" 2023-4.

זהו בסך הכל מנהג המקום- "חאק אל ערב", שמובן היטב למי שדורש חיים בכבוד על פני האדמה (ולא תחתיה), בשכונת המזרח התיכון מימים ימימה.