באיחור ניכר נראה שגם אצל ראש הממשלה חלחלה התובנה ששר הביטחון הנוכחי פועל נגד ביטחון ישראל, או לכל הפחות נגד תפיסת הביטחון של רוב אזרחי ישראל, והגיעה העת להדיחו. באופן בלתי נמנע, הקלחת הפוליטית רוחשת סביב השאלה מי יחליף אותו, ושני שמות צפים ועולים שוב ושוב: ליברמן וסער. אסור שזה יקרה.
אסור לשכוח לליברמן את מעלליו אחרי בחירות אפריל 2019. בבחירות ההן שרף הימין נתח גדול מקולותיו על מפלגותיהם של בנט ופייגלין, אבל זה לא אמור היה לשנות, כי יחד עם הליכוד, החרדים, איחוד מפלגות הימין של הרב רפי פרץ וישראל ביתנו – קואליציית הימין אמורה הייתה לשבת לבטח עם 61 מנדטים. כחלון, עם ארבעת המנדטים, יכול היה להצטרף ולתרום ליציבות, אבל לא כלשון מאזניים. אבל אז ליברמן בגד בבוחריו והכניס את ישראל לסחרור פוליטי־משילותי שנגמר רק שלוש שנים אחר כך.
קל להתייחס לפרשה הזאת כאל פרה־היסטוריה פוליטית. ראש הממשלה עשוי לחשוב שאם הוא וליברמן מצליחים עכשיו להסתדר ולראות עין בעין את מטרות המלחמה, אפשר לשים את העבר מאחור. צורת החשיבה הזאת מכווצת את גורלה של מדינת ישראל לכדי חצרנות פוליטית. עד היום לא ברור מה ניסה ליברמן להשיג בכאוס שאליו הכניס את המדינה, והאם באמת השיג זאת. מה שבטוח – הוא הימר על חוסנה של ישראל כדי להשיג לעצמו רווחים פוליטיים. גם אם ראש הממשלה סולח לו על זה, הציבור הישראלי אינו יכול לסלוח. בנפשנו הדבר.
עם גדעון סער התמונה מורכבת יותר, וכדי להבין אותה צריך לרדת לעומק הכשל שבכהונתו של גלנט. הבעיה העיקרית בתפקודו היא התרפסותו המוחלטת בפני סדר היום הביטחוני שמוכתב על ידי צמרת הצבא. וזאת יש לזכור, קצינים הם בסך הכול פקידים במדים. הבחירות שהתקיימו בנובמבר 2022 עסקו בשאלה מי מושל במדינת ישראל – הציבור באמצעות נבחריו, או הפקידים. הקואליציה הנוכחית, ובתוכה מפלגתו של גלנט, זכתה בניצחון סוחף על יסוד ההבטחה להחזיר את השלטון לציבור ולמגר את שלטון הפקידים. גלנט הוא שר ביטחון גרוע בראש ובראשונה משום שהוא מפר יום יום את ההבטחה הזאת, ומאפשר לקצינים לתמרן את הממשלה הנבחרת ולמסמס את הניצחון המיוחל שלמענו מוקרבים טובי בנינו.
גדעון סער יעשה בדיוק אותו דבר, עם הבדל אחד מהותי: כדי לעשות זאת, סער לא יפר את הבטחתו לבוחריו, אלא יקיים אותה. ביחס לתפר ששיסע את החברה הישראלית ערב הבחירות האחרונות, סער היה בצד השמאלי. בצד שהבטיח להפקיע את השלטון מהציבור ולהעניק אותו ללא תנאי לפקידים ושופטים. כך הוא עשה כשכיהן כשר המשפטים בממשלה הקודמת, וגם אז עשה זאת בהלימה עם הבטחותיו לבוחרים.
סער עומד בראש מפלגת אווירה המתקראת "הימין הממלכתי". לא ברור למה סער מתכוון כשהוא אומר "ימין", אבל לגמרי ברור למה הוא מתכוון כשהוא אומר "ממלכתי", שלטון הפקידים. ואם סער יהיה שר הביטחון זה יהיה המשך שלטון הקצינים.
אז מה כן? מי יחליף את גלנט? גם 63 הוא מספר לא רע בכלל. נכון שגם המספר הזה כולל בתוכו אנשי שמאל שהסתננו לליכוד ותמיד חשוב לציין אותם בשמותיהם: יולי אדלשטיין, ניר ברקת, אבי דיכטר וגילה גמליאל. ההבדל בינם ובין גלנט הוא שהם טרם בנו לעצמם בסיס כוח אצל השמאל, ואיום בהגליה מהליכוד הוא מוחשי מאוד בשבילם.
אני מזוהה עם הליכוד בכל מאודי, ובכל זאת אומר: סמוטריץ' ובן גביר הם שחקנים לגיטימיים בממשלה הזאת. קולות מצביעיהם שקולים לקולותיהם של מצביעי הליכוד. המצביעים הללו בוודאי שקולים יותר מעמדותיהם הבלתי־רלוונטיות של כל מיני אמריקאים ששורקים את תעמולת הממשלה הבלתי־לגיטימית. אחד מהשניים הללו צריך לאייש את לשכת שר הביטחון, בלי סייגים ובלי הגבלות.
כניסתו של סמוטריץ' לתפקיד הייתה על השולחן בזמן ההסכמים הקואליציוניים. הוא חרק שיניים וויתר על התפקיד למען גלנט, לקול מצהלותיהם של גורמים שונים בליכוד. הם טעו. הוא צדק. כהונתו של גלנט, ותפיסת עולמו, המיטה עלינו את האסון הביטחוני הקשה ביותר שידענו.
האם שר הביטחון סמוטריץ' היה מצליח למנוע את טבח שמחת תורה? אין לדעת, אבל בהחלט אפשר לומר שהגיע הזמן לתת לו, מי שמייצג בממשלה את המגזר שהקריב הכי הרבה לוחמים, את ההזדמנות להוביל את ביטחון ישראל.
***