ד"ר מיכאל בן ארי
ד"ר מיכאל בן אריצילום: רבקה יפה

תשעה באב בפתח ואיתו שיטפון הקלישאות על קנאים בריונים ושורפי אסמים, כשבמרכז הצלחת מונחת המנה העיקרית: שנאת חינם.

על ספסל הנאשמים האילמים יושבים לוחמי המרד, גיבורי העל שעמדו מול לגיונות רומא בעוז, באמונה ובעקשנות. לעומת זאת את כתב האישום כותבים בשחץ הבוגדים, חוצי הקווים, משתפי הפעולה (הסרבנים), שלא היססו להילחם נגד עמם, ובראשם הבוגד יוסף בן מתתיהו שהשחיר את שמם לדיראון עולם.

מעטים יודעים שאת המרד הגדול בתחילתו לא הנהיגו הקנאים, לא שמעון בר גיורא, גם לא יוחנן מגוש חלב. מעטים יותר יודעים שהמרד הגדול לא היה מרד יזום אלא תוצאה בלתי נמנעת – של דיכוי רומי מתמשך שלא הותיר ברירה, ובמיוחד של מתקפה רומית בסגנון שפגשנו בשמחת תורה האחרון, שלא הבדילה בין אנשי הממסד הירושלמי המתונים והחנפנים, שלא היו מעוניינים בעימות והיו מוכנים לכל השפלה והתרפסות, ובין מי שהזהיר והתריע שהרומאים הם אומה רשעה ואנטישמית ושיש להיערך לקרבות הגנה מפני מתקפות הרצח שלהם.

מול המתקפה הכפולה של פלורוס הנציב הרומי המקומי, ולאחר מכן מול המצור של קסטיוס גאלוס הנציב שהוזעק מסוריה, הם נאלצו לעמוד כתף אל כתף, המתונים והקיצונים. אחרי שבשלב הראשון הם הדפו את פלורוס וקלגסיו, כולם הבינו שאם גאלוס והלגיון ה־12 יפרצו אל העיר, הם יטבחו עד כלה גברים נשים וטף. ולא, הם לא יבחינו בין אנשי 'שלום עכשיו' למתנחלים מיצהר.

שלא במפתיע מי שהצטיין בלחימת גבורה בשעה זו היו מנהיגים כמו שמעון בר גיורא, שהחזיק יחידה צבאית נועזת ומאורגנת (יוספוס יכנה זאת "כנופיה"), ובזכות הכוח שעמד לרשותו מבעוד מועד לקח חלק חשוב בהדיפת המתקפה הרומית על ירושלים ובהשמדת הלגיון ה־12.

לאחר שגאלוס נמלט מירושלים ובעצם הובס, כולם הבינו שהרומאים ישובו, בכוחות גדולים ובמטרה להרוג להשמיד ולאבד. הממסד הירושלמי המתון, שחשש לאבד את מושכות ההנהגה, לא בזבז זמן. הם הקימו מועצת מרד שחילקה את הארץ לשבעה אזורי לחימה בדוקטרינת הגנה (התבצרות). השלב המכריע הגיע כשהם היו צריכים למנות מפקדים. הציפייה שימנו את בר גיורא למפקד המרד, בהתאם לכישוריו ואומץ ליבו, נכזבה. ייתכן שהוא זומן לשיחה שבה הודיעו לו שהוא לא הולך לקבל שום תפקיד, או שהוא סתם גורש מירושלים באווילות ובכפיות טובה.

בפועל, רוב המינויים של הנהגת המרד היו מינויים פוליטיים של מקורבים, רובם כושלים. הכושל והתמוה שבכולם היה מינויו של יוסף בן מתתיהו. הוא היה כהן, מועצת המרד הייתה רובה בידי הכהונה האריסטוקרטית, ולכן הוא התאים להם. הם גם דחו את הרעיון למנות את יוחנן מגוש חלב למנהיג הגליל, למרות עוז רוחו וההיכרות שלו עם האזור. בן מתתיהו, לעומתו, היה איש משכיל עם ניסיון דיפלומטי וקרבה לרומאים בכירים, אך לא היה לו פרומיל של ניסיון צבאי או מנהיגותי. זה לא הפריע להם למנות אותו למפקד הגליל העליון והתחתון ורמת הגולן. הם ציפו שהוא יביא להם עסקה שתייתר את המלחמה.

אני לא יודע למה, אבל הפרשה הזאת מזכירה לי את ההדחה של וינטר ואת קידומם של קצינים כושלים לתפקידי מפתח כמו ראש אמ"ן.

"המנהיגות המתונה" כשלה כישלון חרוץ. הם חלמו בלי הרף על עסקה מדומיינת עם הרומאים. בתוך זמן קצר המפקד שלהם, בן מתתיהו, בגד בבני עמו, חצה את הקווים ופעל כתף אל כתף עם צוררי עמנו, חלקם יהודים עלובים (ראש המטה של טיטוס היה יהודי, גם המצור על גמלא נעשה על ידי אגריפס, "המלך היהודי").

אך החמור מכול הוא פעולתו של יוספוס לשכתוב ההיסטוריה. לנגד עיניו הוא ראה את שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב מגייסים אלפי לוחמים עזי נפש להילחם על ירושלים, שבה הוא בגד. יוחנן ושמעון לקחו את ההנהגה של המרד לאחר שההנהגה המתונה הביאה לשרשרת כישלונות ומפלות, כשהבינו שאם הם לא ייחלצו להגן על המקדש וירושלים גם בלי צו גיוס, איש לא יעשה זאת. יוספוס לא יכול היה לסבול את תמונת הראי, שהראתה את בוגדנותו הנשקפת מנאמנותם ומגבורתם. במשיכת קולמוס הוא הפך אותם לרוצחים מתועבים שעסוקים במלחמת אחים, בזמן שהוא ישב לארוחות גורמה עם הצוררים הרומים.

ההיסטוריה של שנאת חינם לדאבוננו חוזרת. שוב חציית קווים והלשנה על אחים, שוב קריאה לתבוסה, הזדהות עם האויבים ותקיעת מקלות בגלגלים, שוב ניסיון להכפיש את הלוחמים עזי הנפש והפיכת האור לחושך והחושך לאור. למעט פרט אחד: הפעם לא נאפשר לממשיכיו של יוספוס לשכתב את ההיסטוריה בסיסמאות חלולות של 'אחים לנשק'.

הכותב הוא היסטוריון של תקופת הבית השני וחוקר האסלאם, מרצה במכללת 'אורות ישראל'