מחכים
"חכו חכו", איים האיש מאיראן,
וכבר עבר מאז די הרבה זמן.
הוא ביקש לחכות אז כולם מחכים,
חדשות הפכו לסוכנות הימורים.
אולי מחר או מחרתיים, אולי דווקא עכשיו,
אולי בכלל יבחר לנקמתו את תשעה באב.
גם הגירוש תוכנן לאותו תאריך,
אם חורבן אז בצום, כמו שצריך.
ועכשיו צריך לכתוב טור בעיתון,
יום שלישי, אין לדעת מה ילד יום.
"ערוכים בהגנה" זה ההמנון של התקופה,
ההגנה הכי טובה, כולם יודעים, היא התקפה.
אולי עד שיגיע אליכם העיתון
יתברר שהפצצנו את מתקן האטום,
ואם כבר, נבואה של שוטה לא קטן,
מטוסים חגים בשמי טהרן.
משמרות מהפכה מסתלקות מן העולם,
משמרות כהונה חוזרות אל ביתן.
יד האלוקים
לפעמים אפילו ריבונו של עולם כבר לא מתאפק, ומראה קבל עם ועולם איך נראית נקמה במי שפוגע בילדים שלו. הפעם הוא בחר לעשות זאת במקום שכל העולם נושא אליו עיניים: האולימפיאדה.
זה כבר דבר שבשגרה שנציגי מדינות מוסלמיות מחרימים מפגשי פנים אל פנים עם הספורטאים שלנו וכך מזכים אותם בניצחון ללא קרב, או נאבקים מולם בלי ללחוץ את ידם. הפעם היה זה ג׳ודוקא בשם נוראלי אמומאלי מטג'יקיסטן (מדינה אסלאמית שפעם הייתה חלק מברית המועצות), שלא זו בלבד שלא לחץ את ידו של ברוך שמאילוב שנאבק מולו, אלא אף התגרה בו וכולו נטף שנאה.
זה התחיל בהסתר פנים, ברוך הפסיד לו. כבר חשבנו שהנה התסריט של "רשע וטוב לו" מתממש לנגד עינינו, אבל למסובב הסיבות היו דרכים משלו להגיש את נקמתו. בקרב הבא נוראלי (איזו רוח הקודש שרתה על הוריו בבחירת השם) הפסיד, אבל לא סתם הפסיד. היד שסירבה ללחוץ את ידו של הישראלי נשברה, ובכך תמה מבחינתו האולימפיאדה. הוא שכב על המזרן ומירר בבכי. חבל שלא ראיתי את הרגע, לפעמים באמת אין שמחה כשמחה לאיד.
תודו שזה השחזור הכי קרוב לרגע התנ"כי ההוא שמתואר כך: "ויהי כשמוע המלך את דבר איש האלוקים אשר קרא על המזבח בבית אל, וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמור 'תפשוהו' ותיבש ידו אשר שלח עליו, ולא יכול להשיבה".
וכמה נפלא אם היינו מקבלים עוד קצת מהז׳אנר הזה: נסראללה מאיים עם האצבע, וזו נושרת לו באמצע הנאום; ח'מינאי מאיים במתקפת טילים על ישראל, וטיל יוצא ממסלולו ולוקח אותו לשיחה צפופה עם אללה.
ככה אני, נותנים לי אצבע אני רוצה את כל יד האלוקים.
להיות ראשון
כשהייתי ילד צפיתי באדיקות באולימפיאדה. אז, עוד לפני העולם החדש שערבב את המינים והצבעים, ידעתי לפי צבע העור ומראה הפנים מי מייצג איזו מדינה. הסיסמה של האולימפיאדה הייתה "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", ואני מודה שכבר אז לא הבנתי למה חשוב כל כך מי מקדים את מי במאית השנייה בריצת מאה מטר, ובריצות הארוכות הפנמתי רוח הפוכה מזו של האולימפיאדה, זו שמבקשת לזכות בזהב: הבנתי שלא כדאי להיות ראשון, לפחות לא לפני הזמן.
זה חזר על עצמו פעם אחר פעם. בריצות הארוכות, תמיד איזה פיני או שוודי הוביל את הריצה. ראו עליו את הסבל, ראו שהוא יודע שזה יבוא, לכן כל כמה צעדים הוא הסתכל לאחור כדי לראות איפה הם אלה שעלולים לקטוף לו את התהילה. והם תמיד חיכו לפעמון שמבשר על הסיבוב האחרון, ואז יצאו שלושה קנייתים או אתיופים ועקפו את כל הדבוקה, גם את הבלונדיני שסיים את המרוץ במקום הלפני אחרון בלי מדליה ועם צוואר תפוס. ככה זה, להיות ראשון זה מחייב, ומאוד זמני וארעי.
מייצגים את ישראל
כשהייתי ילד לא עלה על הדעת שנזכה במדליה, וכך התאפשרה צפייה חופשית ונטולת דאגות. אומנם בשביל הספורט הייתי בוחר בכל פעם להיות בעד ספורטאי אחד בתחרות, אבל הנטייה שלי לבחור באנדרדוג הותירה אותי בלי מדליה לאומית ובלי מדליה אקראית.
בשנים האחרונות מדליה ישראלית הפכה לשגרה, ובאולימפיאדה הזאת כבר נשבר שיא הזכיות (זה מה שכיף בשיא נמוך, שאפשר לשבור אותו שוב ושוב), ובאופן טבעי נשמעות אמירות על כבוד לישראל, ועל לייצג את ישראל וגאווה לאומית.
ואני מודה, אני מתרגש כשאני שומע שישראל זכתה במדליה, ובמיוחד שניגנו את ההמנון הלאומי שלנו לאוזניהם של אויבינו, שונאינו וכל מבקשי רעתנו, ומבחינתי כל הישג בשם המדינה, טיפשי ככל שיהיה, עושה לי טוב. וכמו שאמרו לי חברים טובים, נעם ובני כהן, עצם העובדה שעם ישראל יכול להתאחד בפשטות בימים האלה סביב הישג בלי להתפלג סביבו, זה כבר דבר טוב. אני מסכים.
ואחרי כל זה, צריך לומר ביושר שמדליה ישראלית לא באמת מייצגת את ישראל ולא מביאה לה כבוד. וכי מישהו משונאינו יאמר לעצמו: רגע, אבל הם זכו במדליית זהב בגלישת רוח, אז בטח הם לא עושים רצח עם בעזה ולא מרעיבים ילדים. אם משהו יכול לעזור לנו לקבל קצת כבוד במזרח התיכון זו היאבקות בסגנון חופשי, אבל בזה אנחנו פחות טובים, ולא, ג׳ודו זה ממש לא זה.
איך אני יודע שאין משמעות לייצוג הזה? תחשבו בעצמכם: נניח שאיראן תגרוף עשרים מדליות זהב, מישהו כאן יגיד לעצמו: איך פספסתי את האומה הנאורה הזאת, כבר אין כל כך משמעות לרצונה להשמיד את ישראל? והאמת שלא צריך לדמיין. שיאנית המדליות עד כה היא סין, ואם אני לא טועה זו המגמה בשנים האחרונות. האם זה משנה משהו ביחס לסינים? הם ממשיכים להיות מדינה קומוניסטית שמפרה זכויות אדם בסיסיות, מתעמרת באזרחיה, ולאחרונה גם המארחת הרשמית של החמאס ושאר הפלגים הפלשתיניים, שלא לדבר על הברית הצבאית עם איראן.
בכלל, אני לא בטוח שספורט תחרותי הוא בשורה יהודית לעולם. נדמה לי שאנחנו נמצאים בצד אחר של המתרס, ומדליה שבתית בוודאי לא מייצגת אותנו בכבוד הראוי. כך שאין בין מדליה ובין כבוד אמיתי ולא כלום, ואף מדליה לא תשנה את היחס אלינו בעולם. אבל כיף לענוד שמחה קטנה על הצוואר הלאומי שלנו. מה רע.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***